בעיקר כדי לא לוותר על הדימוי העצמי שלי כאדם קורא, צלחתי עד סופו את הספר "האיש המת" שקיבלתי ליום ההולדת שלי לפני כמה חודשים. קראתי בשבת כתבה מחופפת של גילית חומסקי על סופרות קנדיות. לא הבנתי בסוף כלום על סופרות קנדיות וגם יצאתי כועסת משהו על נוהל "ראיין את השכן" שהופעל בכתבה הזו (אני מניחה שהנוהל קיים גם בעיתונים אחרים אבל במקור ראשון אני ממש יכולה לדעת את זה). אבל הבנתי שאני רוצה להיות אדם קורא. זה גם משהו.
אתם בטח רוצים לשמוע משהו גם על הספר. הספר מדבר על איש שמתרגל לעולם שבו אף אחד לא מזהה אותו וכולם חושבים שהוא מת. האיש מנסה במקביל גם לחיות וגם למצוא משמעות לחייו, במשימה הראשונה הוא עומד בהצלחה מפעימה (זה ספויילר אבל לא חשוב במיוחד: בסוף הוא אפילו יורד כמה שצריך במשקל ונהיה חתיכי, שרירי ושזוף!). המשימה השנייה זימנה התמודדויות מעניינות בשתי מערכות: משמעות תרבותית ומשמעות חברתית. לפרקים היה נדמה שהוא מחפש משהו שנראה כמו משמעות קיומית (דומה לדתית, אבל לא) אבל חיפושיו בתחום הזה היו עקרים, שטחיים ונראה שנידונו לכשלון מתחילתם.
נדמה היה שאם הוא לא מצליח למצוא משמעות חברתית (במסגרת החברה המורחבת או במסגרת משפחה) או תרבותית (בתור יוצר, אספן אמנות, מושא לאמנות או קורא הארץ) הוא באמת מת. הספר מתאר את קרב המאסף על החיים שלו.
חוויית הקריאה של הספר היא לא משהו. ייתכן שבגלל שלא קראתי הרבה זמן. באמצע הספר הוא גם נהיה מותח כי אם הגיבור יכשל יהיו לו פדיחות איומות וגם אולי הוא ילך לכלא כלשהו, ובעולם הערכים של הגיבור דברים כאלה הם חשובים. מלבד זאת הסופר לא הצליח לעורר אצלי אהדה לדמות. הגיבור היה איש מעצבן וקר והפך להיות איש מעצבן וקצת יותר סנטימנטלי. יותר רגש עוררו בי נופי הרקע של הסיפור שנמצאים ממש ליד הבית שלי.
מקריאת ראיון עם הסופר עולה כי אחת הדמויות במקרה עוסקת במקצוע שהוא עוסק בו. אני מהמרת שהוא גם שכן שלי. וקורא הארץ. נראה לי שהוא כותב מתוך הבועה שלו ועל הבועה שלו ולכן קשה לו להגיע עד אלי. הסיפור התחיל ממקום מופרע אבל מהר מאוד התיישר לנורמות תרבותיות צרות. התפספסה כאן הזדמנות להתפרע, לבדוק גבולות. לא ברור למה כשיש הזדמנות לחפש משמעות לחיים הבן אדם נשאר בגבולות צפון תל אביב, כאילו היא חייבת להימצא דווקא שם.
במקום תה 
מה, לא?
אם היא כאן היא מתחבאת ממש טוב.