מה אני קוראת (34)

לאחרונה הגיע אלי הספר "יצירת הפאר של הפיל המצייר". הילדים קיבלו מתנה. למרות הכתב הגדול, הניקוד והציורים הנאיביים (המקסימים) לא האמנתי לו שהוא ספר ילדים והתברר שצדקתי. הבעיה היא שהטבע, כלומר, לא הטבע, זה יהיה מעט מדי מילים – העצים והציפורים והחיות והדרדרים- לא מפסיקים לשיר את החלומות והתקוות והאכזבות של מה שהיה יכול להיות החיים של מישהו והכי חשוב זה האהבה הפועמת בלב גם כאשר נדמה שלא ויוצאים ממנה ניצוצות ורודים וממלאים את הלב במין חום כזה ואז בוכים. הטקסט הזה בחיים לא יעבור את הבנים שלי, והם לא כאלה קשוחים. בעיקר בגלל שזה קצת נדוש כל הפרפרים ופרחים האלה, ולא ממש מקדם את העלילה. נדמה שהיתה עלילה סבבה לגמרי ואז מישהו אמר: זה לא מספיק ארוך, בואו נמלא את זה בתיאורי נוף-רגשי שלוש פעמים בפרק, יצא ספר נהדר לארבע במאה (ארבע במאה זה כזה ניסוח של שוק. אם זה היה ארבעה במאה זה היה נשמע יותר יקר).

עוד בעיה של הספר, קצת קשורה לקודמת, היא שהוא לא זורם. נגיד, כשהטבע שר "החלומות של דברים שאינם מסוגלים לשיר יכלו להישמע בתוך הדברים שכן שרים". עם כל הכבוד לסינסתזיה, אולי החלומות (או הפסקול שלהם) יכלו להישמע (נשמעו? יכלו להישמע זה אנגלית מדי) בתוך שירתם של הדברים שכן שרים, לא בתוך הדברים עצמם. אני לא יודעת אם הסרבול במקור או אצל המתרגמת (עטרה אופק). בכל מקרה, סרבול כזה היה יכול להיכלל בתוך החופש של הסופרת להמציא דברים אם היתה לו הצדקה מעבר ל"תשפכו קצת נוף ריגשי שם, הבריאה לא שרה מספיק".

גם התרגום של שם הספר לא מדויק. במקור קוראים לספר "יצירת המופת של פיל מצייר", כשהפיל המצייר לא מיודע. אם היו קוראים כך לספר בעברית היינו יכולים לקחת את זה כמשל (אזהרת ספוילר, אבל אני מגלה רק את החפירות של הספר ולא עלילה): כל אחד מאיתנו הוא יצירת הפאר של פיל מצייר (ההורים שלנו). ברגע שיש פיל מצייר אחד נדיר ומיוחד הסיפור הופך פרטי ומאבד מהפנטסטיות שבו.

הפנטסטיות של הספר גם היא חסרה. כלומר- יש שם פיל שמדבר עם ילד ומתנהג כמו איש ואף אחד לא חושב שזה מוזר (קטע מגניב- הפיל נכנס לעזרת נשים כשהוא מחופש לאישה. זה שהוא פיל זה לא מוזר, רק העובדה שהוא פיל זכר). חסרונה של הפנטסיה הוא בערכים ובשאיפות של הדמויות. הם לא פנטסטיים. הדמויות שואפות לאהבה עקרה, הגשמה עצמית וכבוד, דברים רגילים לגמרי. דמויות אחרות בספר מרמות או מציקות לחלשים אבל לא נראה שהגיבורים התבלטו לעומתן באופן מיוחד ביושר או ביחס מקרב כלפי החלש (חוץ מהילדה שהגיבור מחבב שדווקא מפגינה את התכונה הזו ויוצרת ניגוד לדמויות השליליות, אבל הגיבור עצמו לא מספק את הניגוד הזה במעשיו).

נראה שהספר כולו נסוב מבחינה ערכית סביב היכולת למצוא את המרחק הנכון בינך לבין אהוביך כש"לחיות על הגב של הפיל בלי לרדת" זה קרוב מדי ו"להיות מעבר לים בלי לדעת איפה אהובתך" זה רחוק מדי. לא משהו שלא ידענו קודם, במיוחד שהספר לא כל כך מגלה לנו מה עושים כשכבר השגנו את המרחק הרצוי. עד סוף הספר המרחקים בין הדמויות יהיו תקינים.

נקודה של אור בספר הם האיורים של גפן רפאלי המלווים אותו. פשוטים ותמימים אבל נותנים כבוד לדמויות ומאפיינים אותן בהבעות פנים מורכבות ובתנועות גוף ולבוש מתאימים שמעבים את העלילה. גם הקומפוזיציה של האיורים נהדרת וממחישה יפה את היחסים בין הדמויות. כל זה בצירוף הומור בריא (באחד האיורים מוצגת הנחה מיוחדת של 13.99 במקום 14 על אחד המוצרים, כשההנחה ממחישה יפה את הקמצנות של הבעלים, בציור המזנון בעיירה שכל תושביה פרשו מן הקרקס יש מלצרית עם שלוש עיניים וטבחית עם ארבע ידיים, ועוד).

לסיכום: לא לילדים, סיפור נחמד אם מדלגים על התיאורים, מסר פשטני, אל תקנו ארבע במאה אלא אחד אחד כי יש סיכוי שתיפלו על מה שההוצאות רוצות לקדם ולא על ספר טוב (ועדיף גם לא ארבעה במאה).

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s