אחרי שמחת תורה אני מורידה כביסה לבנה מהחבל ועורכת ספירת מלאי לחולצות הלבנות של הילדים: כמה מהן שרדו את מכשולי הרימון- סלק- שוקולדים שהציבו בפניהן הימים מרובי החגים, כמה צריך לקנות מחדש. החולצות הלבנות של הילדים שלי יוצרות רושם של ילדים טובים אבל האמת היא שכמו בבדיחה על התצוגה של "וגר זאב עם כבש" בגן החיות בה מחליפים כל יום את הכבש- גם כאן לא מדובר באותן חולצות ששורדות באופן פלאי או הודות לכוח על של הלבנת כביסה.
אחרי הגשם שירד בחג הכביסה רטובה באופן לא אחיד. כמה מהכבסים נשארו רטובים עד לשד החוטים בעוד האחרים התייבשו לגמרי. אם הייתי גדעון מספר שופטים הייתי אומרת שחלק מישראל ייוושעו השנה.
שיר הערש שלי הוא מכונות כביסה ומזגנים. הבתים צמודים ורק מרפסות הכביסה הפתוחות לרוח מפרידות בין חדרי השינה שלנו לאלו של השכנים. אולי הצליל המונוטוני של המכונות הסוחטות כביסה מזכיר לי נענוע עריסה רחוק מילדותי. אולי הוא מזכיר לי נענוע של עריסות הילדים שלי לקולו אני נרדמת מתוך הזדהות.
תמיד מסתכלת על עצמי מתוך עיני אחרים: תוהה מה אומר חבל הכביסה שלי. כנראה הוא אומר: נולדה לנו בת! חדשה לגמרי! לא היו לנו בנות קודם, או בגדי בנות שעברו במשפחה – תראו: ורוד! חדש ומבריק! זוהר! עם נצנצים!
ליוליה יש ציור גאוני של דיוקן עצמי המשתקף מתוך טוסטר אובן (בתוך סידרה של דיוקנאות עצמיים המשתקפים בכלי בית). אולי הדיוקן שלי צריך להשתקף במכונת כביסה, בחלון שקוף של מכונת כביסה שאפשר לראות דרכו את הכביסה כשהיא מתכבסת. כשאתלה בסלון דיוקן מלכותי של עצמי שותה תה בארשת חשיבות, במסגרת זהב, במרפסת הכביסה יהיה תלוי הדיוקן הלא רשמי שלי, משתקפת במכונת כביסה.
במקום תה 
כמה יפה את כותבת, תענוג לקרוא ותענוג להתבחבש בשצף המחשבות שהקריאה מעוררת.