ההולילנד הבא

מסתבר שעיריית ירושלים מאוד רוצה לבנות מגדלים במקום הבית שלי. כרגע הנוף מכאן (קומה 3) נראה ככה:

תצלום0131

טוב נו. המצלמה שלי די מצ'וקמקת. אבל תאמינו לי שהקטנטנים באופק זה מרכז ירושלים. ביום טוב אפשר לראות מכאן (הר גבוה בדרום העיר) את גשר המיתרים, החומות, הר הצופים ורמת רחל. הגבעה של הולילנד היא תלולית חול לעומת ההר שלנו.

לפני כמה ימים הייתי בכינוס תושבים בו דיבר הושע פרידמן שנושא באיזה תפקיד שכונתי והסביר את המצב מנקודת מבטו. היה מאוד מעניין. במתחם בו אני גרה יש כ- 300 דירות על בערך 30 דונם (אני מקווה שאני מדייקת במספרים. בחיים לא ראיתי דונם אמיתי, חי ונושם). העירייה רוצה לעשות כאן פינוי- בינוי או פינוי- פיצוי או משהו בסגנון הזה. הושע ועוד כל מיני כבר בדקו את האפשרות הזו בעבר. להערכתם, כדי לערוך פינוי בינוי מוצלח צריך לבנות בהיקף של פי 4 ממספר הדירות הקיימות על מנת שמחירי הדירות שייבנו יהיו מצד אחד סבירים ומצד שני יכסו על הוצאות ההריסה והפיצוי לכל המשפחות שיצטרכו לעזוב.

בכל מקרה, לא ישתלם לקבלן לייחד דירות בתוך הפרויקט על מנת לפצות את האנשים כי קהל היעד לו הוא משווק את הפרויקט בדרך כלל מעדיף שכנים בלונדיניים (את זה למדתי מפרסומות המשווקות בתים שלעולם לעולם לא יציגו ילדים שאינם בלונדיניים. כמו כן, אם יוזכרו שמות משפחה של משפחות דמיוניות או אמיתיות שכבר קנו דירות הם יהיו של אשכנזים או יעוטרו בתארי ד"ר, עו"ד, כבוד השופט או הוד מלכותו).

המשמעות של יחסי ההריסה- בניה היא שיצטרכו לבנות כאן 1200 דירות במקום שלוש מאות. הבעיה היא שהבניה כאן כמו שהיא היא כבר די רוויה. על פי התקנים שמחייבים שלבניין יהיו שטחי שירות מסביב (לחניות, גינון או למרחק סביר מהבניין שליד) אי אפשר לבנות כאן כל כך הרבה. גם מבחינת תשתיות עירוניות, תוספת של כל כך הרבה דירות תדרוש גנים, בתי ספר מרפאות ועוד שירותים ציבוריים מעבר למבנים הציבוריים שקיימים כיום ומספקים בערך את צרכי התושבים. העירייה הציעה את הרעיון לועדת תכנון שאחראית לאשר פרויקטים כאלה. הם אישרו לבנות כאן 600 דירות גג (כל המספרים- בהסתמך על זכרוני המצ'וקמק). 

מכאן יש שתי דרכים להמשיך בפרויקט: או לנסות לדחוף אותו עד שמישהו יישבר או לוותר על הפיצוי. איך מוותרים על פיצוי? במתחם גרות הרבה אוכלוסיות חלשות. יש קבוצה גדולה של דיירים ששוכרים דירות מעמידר במסגרת דיור ציבורי (רובם הגדול גר כאן כבר שנים). אפשר להחליט שאותם לא מפצים, שעמידר תמצא להם דיור חלופי (כאילו יש לה, ואם יש לה- זה בטוח לא בירושלים, מה שאומר שצריך לעקור אנשים שממילא לא מסתדרים ולהביא אותם, בודדים, לסביבה בה תנאי המחיה אפילו קשים יותר, שבה גם אין להם כל רשת קהילתית או משפחתית לתמוך בהם). יש קבוצה גדולה של עולים ותיקים (יותר מעשרים שנים) שהגיעו למקום בימים שעוד היה מרכז קליטה (פעם העולים היו מגיעים למרכזי קליטה, לומדים עברית, עוברים הדרכות שונות ומקבלים עזרה במעבר לדיור קבע. כיום, עם התקדמות אמצעי התקשורת, חל מעבר למדיניות של קליטה ישירה במסגרתה עולים בוחרים איפה לגור ומקבלים סל קליטה כשהם מגיעים לארץ וזכאות לכל מיני דברים, לא משנה איפה הם גרים). לפני שנים רבות המתחם שימש כמרכז קליטה ומי שלא הצליח לעבור הלאה מסיבות שונות- נשאר כאן. נראה לי שהמשפחות הללו משלמות שכר דירה למשרד הקליטה. כמו במקרה של דיירי עמידר- ניתן להחליט בקלות, מלמעלה, על "העברה" של המשפחות האלה, משפחות שיקשה עליהן מאוד להתאגד ולדאוג לזכויותיהן כי ביניהן אנשים מבוגרים רבים שלא דוברים, עדיין, את אותה השפה והמנטליות שלהם שונה לגמרי. 

במפגש השכונתי נכח קבלן מבחוץ שהוזמן על ידי כמה מן הדיירים. הוא ושותפו כבר עברו בין הדיירים על מנת לאסוף פרטי קשר ולשוחח מעט כדי לארגן את הפינוי-בינוי. בעוד הושע מדבר הם דאגו להפסיק את דבריו בתיקון העובדות לטובתם: "זה לא 1:4, זה 1:3.7!", "זה לא 32 דונם זה 33!", "אפשר לוותר על פיצוי על דירות ששוכרת העמותה שפועלת כאן" (אני גרה בדירה כזו ונראה לי שאף אחד לא חשב לקבל עליה פיצוי ממילא). הקבלן ניסה להפריד בין תושבי השכונה וליצור חבורה שתדחף את הפרויקט. זה מה שהושע והמנהל הקהילתי (שכפי שאמרתי, יש לו איזה תפקיד בו) מנסים למנוע.

החלום על פינוי פיצוי היה בעוכריה של השכונה כבר שנים. אחת ממטרות העמותה שלנו, כבר שנים, היא לתקוע סיכה בבלון הצבעוני הזה. כבר הקמנו צוותי פעולה שכונתיים, כבר ניסינו לקדם את הרעיון ואף למצוא קבלנים עם לב זהב וצ'ופרים בשיתוף עם העירייה בדמות "קח פרויקט לא אטרקטיבי של פינוי בינוי כאן וקבל שטח לבניה במקום אחר בעיר חינם", אך ללא הועיל. קבלנים ישרים נרתעו מלקחת את הפרויקט כי השטח כאן לא מתאים לבניה שתכסה על ההפסדים של הפיצוי. בפועל, החלומות על פיצוי מונעים מהדיירים להשקיע במקום. המצב היה חמור בהרבה לפני עשרים שנה, כשכולם היו בטוחים שעוד רגע מפנים אותם והם זוכים בכסף הגדול. אנשים חיו בדירות מתפרקות במחשבה שהכל זמני, לא השקיעו בטיפוח המרחב המשותף- החברתי והפיזי, ולהפך- הזניחו אותו. גם תושבי השכונה שגרים מחוץ למתחם תמכו בפינוי בינוי מכיוון שהוא יעלה את ערך הדירות ויפרק את אוסף הצרות הייחודי שהתקבץ למתחם שלנו. במהלך השנים, ככל שהחלום דהה, ההכרה בצורך בבנייה של קהילה ובפיתוח המרחב הציבורי והאישי (השקעה בדירות עצמן) חלחלה לתודעה והיום יש כאן קהילה חמודה מאוד. היחסים הזמניים עם המינהל הקהילתי הפכו הדוקים יותר וגם השכנים כבר מכירים בערכה של הקהילה הצומחת כאן. המהלך החדש המעורר שוב את חלום הפיצויים מרבצו עלול לפורר את הקהילה. אני לא יודעת אם הם עושים זאת בכוונה אבל ברור שלקבלנים יש אינטרס למכור את החלום הזה ולקדם אותו בגלוי שכן אם מצבה של השכונה ידרדר שוב (וכבר ראינו כאן שיאים שונים של אלימות ברחוב) לעירייה ולעולם יהיה דחוף יותר לפנות כאן ומלחמות פנימיות רק יהיו הוכחה לנחיצות של הפרויקט. 

זה המצב כרגע. אני תמיד מתפלאת איך עוולות תכנוניות מתגלות רק בשלבים האחרונים לאישורן או אחרי שהפרויקט כבר גמור ובנוי וכל שנותר הוא להביא את האשמים לדין או משהו כזה. פתאום כאן אני רואה אחת שצומחת מול העיניים שלי. כרגע זה עדיין קטן אבל יהיה חבל אם נתפוס את זה מאוחר מדי.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה, גינון, ירושלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ההולילנד הבא

  1. יחזקאל הגיב:

    בהצלחה מול כוחות הרשע!

  2. דקלה הגיב:

    😦
    בהצלחה. ממש מקווה שהתוכנית תיפול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s