פתאום הבנתי

ביומיים האחרונים היו שני מקרים שבהם פתאום חשבתי על דברים פשוטים שלא חשבתי עליהם קודם. אין שום קשר בין שתי ההארות החדשות חוץ מהתהליך ובסך הכל, אני מודה, הן די טיפשיות. משום מה יש לי הרגשה שאם לא אכתוב אותן לא אוכל להתקדם מעבר להן ולהבין מה המשמעות שלהן, וזה די טיפשי לכתוב לעצמי כך שהנה, אני מעמידה פנים כאילו יש בזה עניין לציבור ומניחה את הדברים לפתחכם. אתם מצדכם, אם אתם עסוקים במיוחד, מוזמנים להעמיד פנים שקראתם (בלי לגלות לי, כמובן) וכך אצא בהרגשה טובה.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא השנה האזרחית החדשה. אם השנה היתה יממה, נכון שעכשיו היה הלילה שלה? כמו שעל פי התאריך העברי היום החדש מתחיל בערב ועל פי הלועזי- בחצות, ככה השנה. ראש השנה שלנו נמצא בזמן בו היה יוצא הערב של השנה, לו השנה היתה יממה, והשנה האזרחית מתחלפת בזמן בשנה שאם השנה היתה יממה היה הלילה שלה.

אני לא יודעת מה המשמעות של זה. תמיד היה נחמד בעיני שהימים שלנו, על פי התאריך העברי, נפרדים יפה בשעות שבני אדם עדיין בהכרה וגם מתחדשים עלינו בשעה שעוד אפשר לקבל את פניהם. לעומתם, הימים הלועזיים מתגנבים באישון לילה בלי שתשימו לב ולמחרת מתנהגים כרגיל, כאילו כלום לא קרה וקודם היה פה יום שני ועכשיו שלישי, למה יש לך בעיה עם זה? אבל אני לא יודעת איך ואם זה קשור לשנים החדשות. אולי אפילו אצטרך לדחוק את זה למגירה של צירופי המקרים המוצלחים (אוקהם ישסף אותי על זה) עד שתוכח משמעות משכנעת.

הדבר השני שחשבתי עליו, שכמו שאמרתי- לא קשור לראשון (טוב נו. גם חילופי היום והלילה וגם הסיפורים הבאים נמצאים במסכת ברכות. אבל מה אין שם?) הוא סיפורי "תורה היא, וללמוד אני צריך". יש כמה סיפורים בסוף מסכת ברכות שמסתיימים בפאנץ' ליין המפתיע: תורה היא, וללמוד אני צריך. בשלב הזה הקוראים המנומסים, מוכי תדהמה, תולשים בחוסר אמון את שערותיהם וקוראים לעבר הגמרא: תענה לו, תענה לו, הוא מדבר שטויות! אבל שום הד לא עונה, שום קול לא יוצא מבית קודשי הקודשים ושום בת קול מן השמיים לא מכריזה: סליחה, טעינו, חסרה שם שורה שבה החבר שלו נותן לו אגרוף לפנים ומחזיר אותו לדרך הישר. על מה הסיפור? כמה חכמים משויצים שם, זה אחר זה, במעשים נלוזים. שניים עקבו אחרי הרב שלהם לשירותים, אחד התחבא מתחת למיטה של הרב שלו בלילה, צותת והעיר הערות, ממתחת למטה, על היחס שלו לאשתו (!). לא רק זה, הם גם משתפים בפרטים (אני אחסוך מכם). כשהחבר שלפניו הם משוויצים במעשה (או הרב עצמו, במקרה השלישי) מעמיד אותם על החוצפה והאיכסה הכללית שבמעשה, מצטדקים החכמים ואומרים: תורה היא, וללמוד אני צריך. או אז משתתקים בני השיח שלהם (או מושתקים על ידי העורך התלמודי, לכו תדעו) ונעלמים אל המשך הגמרא כזבובים על קיר, שם הם יעסקו בדברים שונים לגמרי וישכחו מכל העניין.

למדתי את הסיפורים האלה כמה פעמים ותמיד הם הובאו כמופת: עד כמה יש להרחיק לכת על מנת ללמוד מהרב. מסכת ברכות כולה מייצגת את העניין הזה שכן היא עוברת במהירות שיא מגבהי גבהים (למשל: עמוד לפני סיפורי השירותים האלה אפשר למצוא את ר' עקיבא מוסר את נפשו על אהבת האל ומת מות קדושים על שהעז ללמוד תורה בימי גזירות) לתהומות של הלכות שירותים וטהרת המתים כאומרת: הכל תורה וצריך ללמוד. היא לא כמו מסכתות אחרות שלעיתים קרובות מטביעות את השיאים שלהן בזמזום מונוטוני של הלכות לא מסעירות מדי.

פתאום חשבתי שעדיף להסתכל על זה כמסר למורים ולא כעל מסר לתלמידים. זה לא ציווי להתנדב: שימו לב: עליכם לאפשר לתלמידים לעקוב אחריכם לכל מקום. זו הכרזה של חוסר ברירה: תלמידים קולטים הכל. חשבתי על זה כשפתחתי את המנעול באמצע הלילה ביציאה מהשירותים וחשבתי שכולם ממילא ישנים מזמן. רגע אחר כך הכתה בי ההכרה: הם יודעים הכל. אין למחנכים מקומות פרטיים. הם לא הולכים אחרי לשירותים אבל אם נמצאים ליד מישהו מספיק זמן ומסתכלים עליו טוב אפשר לראות איך הוא שומר על הגוף שלו ואיך הוא מתייחס לאשתו- הכל. גם אם לא באופן מודע- איכשהו נועם לאשתך מבצבץ במקומות אחרים, וכו'. במחשבה שניה- יש כאן גם מסר לתלמידים: בחרו ממי ללמוד, כי אתם עלולים לצעוד בעקבותיו גם למקומות האישיים ביותר. כדאי לבחור מישהו שאתם באמת רוצים ללמוד ממנו. תודו שהסיפורים יפים יותר כמטאפורה. אפשר להפסיק לתלוש שערות.

עד כאן, בעצם. רעיונות שנעצרו כמו שהתחילו, בלי להתפתח לשום מקום. כמו שאמרתי- אולי הכתיבה, וגם השיכחה שאולי תבוא בעקבותיה, יעשו להם טוב ובעוד שנים הם יקפצו לבקר לעוד סיבוב של תובנות פתע.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה דמיון, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על פתאום הבנתי

  1. גלעד הגיב:

    לסוגיית התאריכים – אני לא מומחה להיסטוריה של התאריכים, אבל אני מניח שההחלטה שהתאריך "הלועזי" מתחלף ב 12 בלילה היתה רק אחרי שהמציאו את הקונספט של 12 בלילה.אני מניח, שוב, שההחלטה הזו הגיעה יחד עם מהפכת אזורי הזמן וקביעת קו התאריך. שהיא היתה מהפכה משמעותית בתפיסת הזמן, כשהתחוור לאנשים שבאותו זמן ממש בחלק מכדור הארץ חושך, ובאחר יום. כלומר, ידעו את זה קודם, אבל זו לא היתה חווית האדם.
    הענין הזה מוביל אותי למחשבת תאריכים אחרת – כשכתוב "וינח ביום השביעי" זו מנוחה קוסמית. היקום כולו נח. המעבר לשבת יחסית – אצלנו שרים "שיר המעלות" והם עדיין מחפשים איפה החוט מאריך של הפלטה הוא מהפכה שנוטים להתעלם ממנה בחינוך הדתי ועוברים לחישובי חישובים מתי זורחת השמש בים התיכון.

    (כן, אני יודע שקצת מוקדם בשביל תגובות, אבל בני זילנד כבר הולכים לעבודה)

    • אפרת הגיב:

      בקשר להערה הראשונה: אני מניחה שהתאריך התחלף באמצע הלילה (היה מושג כזה) עוד לפני שהוחלט ונמדד שזה יוצא 12. והפרספקטיבה של היום המתגנב מול זה שנכנס בשעה שמתאימה לאורחים היא מנקודת מבטו של אדם בודד, רק שפעם האדם לא היה מודע כל כך לקיומם של אחרים עם זמן שונה. נראה לי שעדיין ראוי לקדם לבד את היום החדש ולא ביחד בכל העולם. מה דעתך? היית שמח, מבחינת ההתאמה למהותם של ימים בכלל, אם היום היה נכנס בכל המקומות בו זמנית, לא משנה אם בוקר, צהריים או ערב?

      אתה רוצה להגיד שהשבת המקורית התחילה במקום אחד בעולם בערב ובצד השני של כדוה"א בבוקר, כי היה רק אחד ששבת בה (האל) וכשהשבת שלו התחילה, היא התחילה בכל העולם? אם הבנתי אותך נכון- זו מחשבה מעניינת. לדעתי יש בעיות זמן ומרחב חמורות יותר עם קיום האל כך שאפשר להגיד שמועד תחילתה של השבת היה בדיוק כשירד הערב בכל היקום (גם בישראל וניו זילנד לעתיד, גם בירח) בלי למצמץ וזה ישתלב טוב במרחב השיח הרלוונטי. האל יכול ליצור דברים מופרכים מזה. ואם ייתייחסו לכך בחינוך הדתי- מה לדעתך צריכה להיות המשמעות של זה? למה? מה זה חשוב?

      • גלעד הגיב:

        אני אומר ששנים חשבו במונחים של זמן מוחלט וקוסמי. זה גם הפשט בספר בראשית. שבת היא שבת בכל מקום. היא לא קשורה לשמש שלנו באופן ספציפי, כי אין שמשות אחרות. ולא לכוכב ספציפי, כי אנחנו מרכז העולם, היקום וכל השאר. וזו היתה התודעה שנים ארוכות. גם אחרי שגילו שהעולם הוא עגול, השנים חלפו בנחת בלי שמישהו יטרח לחשוב בחיי היום יום שלו שבצד השני של העולם חושך. זה לא היה רלבנטי למישהו שכדי להגיע לכפר הסמוך היה צריך ללכת שלש שעות. מתי שהוא, עם המצאת השעונים, וקו התאריך, והספר של ז'ול וורן התחילו לדבר על העובדה שהזמן במובן של יום ולילה אינו אחיד על פני כדור הארץ, ועל אזורי זמן וקוי תאריך ושאר ענינים. ומשם התחילו לשאול מתי שבת פה, ומתי שבת שם. ואיך יכול להיות ששני יהודים בו זמנית יכו בפטיש, אחד יחלל שבת ואחד יתלה בשמחה את תמונתה של חמותו לכבוד שבת.

        מה המשמעות של זה? שחלקים משמעותיים מהתיאולוגיה וההלכה שלנו מתבססים על הבנה לא נכונה של המציאות. ואחר כך ממציאים קונסטרוקטים הלכתיים ופרשניים בשביל להתמודד עם זה,
        תראי למשל את רצף ההתפתלויות, במחילה, הזה http://www.daat.ac.il/daat/maamar.asp?id=47 העוסק, סהדי במרומים, בחג השבועות על פני מאדים.

        תוך כדי הבלעה של העובדה שפעם לא חשבו כך כלל וכלל.

        • אפרת הגיב:

          אני עדיין לא רואה שום משמעות לכך שבזמן שאצל יהודי אחד שבת אצל השני לא, ולא רואה איך זה מושך את הבסיס מתחת לרגליה של התיאולוגיה. ברוך ה' התאולוגיה היא לא פיזיקה. כפי שאני רואה את זה- שבת היא מעל הזמן. כשנכנסת שבת קודם כל מתנתקים מהעולם החיצון ("אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"). במקביל, יש חיבור רעיוני בינינו בארץ לבין שומרי השבת באשר הם, מסביב לעולם, אבל החיבור הוא בינינו לבין הניו יורקי של עוד 7 שעות (7?) והסיני של לפני כמה שעות.
          וההלכה ההיא על שבועות במאדים זה מדע בדיוני בעיני (מקווה שגם בעיני הכותב), ואני אוהבת מדע בדיוני. זה כמו לקרוא על ועדת השמות של כוכב נידח וכלליה ב"ארץ לא נודעת" של קוני ויליס או משהו כזה.
          באופן כללי בענייני הלכה לא כל כך משנה איך חשבו פעם. זה חי, מתגלגל ואי אפשר לעצור את זה.

  2. יאיר הגיב:

    גם אני אתיחס לחלק הראשון (למרות שאהבתי מאוד גם את החלק השני).
    לדעתי בתורה גם היום וגם השנה מתחילים בבוקר, לכן יום הזיכרון בחודש השביעי הוא היום לו קוראים חז"ל ראש השנה.
    יכול להיות שזה הדבר שמסתתר בשאלה "מאימתי קוראין את שמע בערבין" כלומר ממתי מתחילה היממה בערב, לכן בסוף הפרק ר' אלעזר בן עזריה לא זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא…

    הרעיון שהיום מתחיל בערב ושהשנה מתחילה בסתיו מהווה לדעתי היפוך לתפיסה שהלבלוב והפריחה הם התחלת החיים אלא דווקא ההזרעה שנעשית בתחילת החורף, והלילה שבו כמאמר חז"ל אשה מספרת עם בעלה. התחלת החיים מגיעה דווקא במקום הנסתר בחושך שכרגיל מתקשר עם מוות.

    לענין השבת שהזכרת זה דיון מרתק בהלכה, מה היחס בין מקומות שונים בשבת אם בנושא של כניסת שבת באיזורים מיוחדים שהיו הצעות שיישרו קו עם זמן ירושלים, ואם בנושא של תקשורת (פקס, טלפון, מייל וכד') של יהודי באיזור שעוד לא נכנסה שבת לאיזור שהשבת כבר נכנסה בו.

  3. לענייני זמן: אף פעם לא הבנתי לא את זה ולא את זה. הרי ברור מאליו שהיום מתחיל לא עם שקיעה, ולא באמצע הלילה – אלא בבוקר. לפני שהשמש זרחה עדיין אתמול, ברגע שהשחור הפך לאפור ברור שכבר היום.

    • אפרת הגיב:

      הנה ניסוח של ההיגיון במסכת ברכות לכך שהערב קודם, מעובד, על פי הבנתי, לימינו: עם מה אתה מעדיף לפתוח יום, עם עבודה וסידורים של בוקר או עם משפחה וכל מיני דברים כיפיים (יציאות, חברים) של ערב?
      הגמרא מצדדת בהקדמת הרוח לחומר. יותר מזה: הרעיון הוא להתחיל את היום ב"מינוס" כשכבר "ביזבזת" קצת מהמשאבים של היום למחרת על הלילה בלי להיות יצרני ואתה מאמין בבוקר שבו תשלים הכל חזרה.

      ותתחדש על הוייסוידובסקי.

  4. פינגבאק: מיון ערימה 1588

  5. נעמה הגיב:

    פגשתי את הבלוג שלך היום (בזכות ההפניה ממדע בזיוני), נעים מאוד 🙂
    על מדרשים כאלה היה אומר הרב שלי במדרשה שגם לעורך התלמודי יש חוש הומור ולפעמים הוא פשוט מריץ עלינו דאחקה.
    ועכשיו אני הולכת לקרוא אחורה, סליחה, לעבוד.

    • אפרת הגיב:

      תודה. נעים גם. איזה מליון איש עברו כאן לאחרונה והגיעו ממדע בזיוני. מעולם לא עברו בבלוג שלי כל כך הרבה אנשים. אני בעד שאם לעורך התלמודי מותר להריץ עלינו דאחקות- גם לנו מותר לעשות לו את זה בחזרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s