פתאום הבנתי

ביומיים האחרונים היו שני מקרים שבהם פתאום חשבתי על דברים פשוטים שלא חשבתי עליהם קודם. אין שום קשר בין שתי ההארות החדשות חוץ מהתהליך ובסך הכל, אני מודה, הן די טיפשיות. משום מה יש לי הרגשה שאם לא אכתוב אותן לא אוכל להתקדם מעבר להן ולהבין מה המשמעות שלהן, וזה די טיפשי לכתוב לעצמי כך שהנה, אני מעמידה פנים כאילו יש בזה עניין לציבור ומניחה את הדברים לפתחכם. אתם מצדכם, אם אתם עסוקים במיוחד, מוזמנים להעמיד פנים שקראתם (בלי לגלות לי, כמובן) וכך אצא בהרגשה טובה.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא השנה האזרחית החדשה. אם השנה היתה יממה, נכון שעכשיו היה הלילה שלה? כמו שעל פי התאריך העברי היום החדש מתחיל בערב ועל פי הלועזי- בחצות, ככה השנה. ראש השנה שלנו נמצא בזמן בו היה יוצא הערב של השנה, לו השנה היתה יממה, והשנה האזרחית מתחלפת בזמן בשנה שאם השנה היתה יממה היה הלילה שלה.

אני לא יודעת מה המשמעות של זה. תמיד היה נחמד בעיני שהימים שלנו, על פי התאריך העברי, נפרדים יפה בשעות שבני אדם עדיין בהכרה וגם מתחדשים עלינו בשעה שעוד אפשר לקבל את פניהם. לעומתם, הימים הלועזיים מתגנבים באישון לילה בלי שתשימו לב ולמחרת מתנהגים כרגיל, כאילו כלום לא קרה וקודם היה פה יום שני ועכשיו שלישי, למה יש לך בעיה עם זה? אבל אני לא יודעת איך ואם זה קשור לשנים החדשות. אולי אפילו אצטרך לדחוק את זה למגירה של צירופי המקרים המוצלחים (אוקהם ישסף אותי על זה) עד שתוכח משמעות משכנעת.

הדבר השני שחשבתי עליו, שכמו שאמרתי- לא קשור לראשון (טוב נו. גם חילופי היום והלילה וגם הסיפורים הבאים נמצאים במסכת ברכות. אבל מה אין שם?) הוא סיפורי "תורה היא, וללמוד אני צריך". יש כמה סיפורים בסוף מסכת ברכות שמסתיימים בפאנץ' ליין המפתיע: תורה היא, וללמוד אני צריך. בשלב הזה הקוראים המנומסים, מוכי תדהמה, תולשים בחוסר אמון את שערותיהם וקוראים לעבר הגמרא: תענה לו, תענה לו, הוא מדבר שטויות! אבל שום הד לא עונה, שום קול לא יוצא מבית קודשי הקודשים ושום בת קול מן השמיים לא מכריזה: סליחה, טעינו, חסרה שם שורה שבה החבר שלו נותן לו אגרוף לפנים ומחזיר אותו לדרך הישר. על מה הסיפור? כמה חכמים משויצים שם, זה אחר זה, במעשים נלוזים. שניים עקבו אחרי הרב שלהם לשירותים, אחד התחבא מתחת למיטה של הרב שלו בלילה, צותת והעיר הערות, ממתחת למטה, על היחס שלו לאשתו (!). לא רק זה, הם גם משתפים בפרטים (אני אחסוך מכם). כשהחבר שלפניו הם משוויצים במעשה (או הרב עצמו, במקרה השלישי) מעמיד אותם על החוצפה והאיכסה הכללית שבמעשה, מצטדקים החכמים ואומרים: תורה היא, וללמוד אני צריך. או אז משתתקים בני השיח שלהם (או מושתקים על ידי העורך התלמודי, לכו תדעו) ונעלמים אל המשך הגמרא כזבובים על קיר, שם הם יעסקו בדברים שונים לגמרי וישכחו מכל העניין.

למדתי את הסיפורים האלה כמה פעמים ותמיד הם הובאו כמופת: עד כמה יש להרחיק לכת על מנת ללמוד מהרב. מסכת ברכות כולה מייצגת את העניין הזה שכן היא עוברת במהירות שיא מגבהי גבהים (למשל: עמוד לפני סיפורי השירותים האלה אפשר למצוא את ר' עקיבא מוסר את נפשו על אהבת האל ומת מות קדושים על שהעז ללמוד תורה בימי גזירות) לתהומות של הלכות שירותים וטהרת המתים כאומרת: הכל תורה וצריך ללמוד. היא לא כמו מסכתות אחרות שלעיתים קרובות מטביעות את השיאים שלהן בזמזום מונוטוני של הלכות לא מסעירות מדי.

פתאום חשבתי שעדיף להסתכל על זה כמסר למורים ולא כעל מסר לתלמידים. זה לא ציווי להתנדב: שימו לב: עליכם לאפשר לתלמידים לעקוב אחריכם לכל מקום. זו הכרזה של חוסר ברירה: תלמידים קולטים הכל. חשבתי על זה כשפתחתי את המנעול באמצע הלילה ביציאה מהשירותים וחשבתי שכולם ממילא ישנים מזמן. רגע אחר כך הכתה בי ההכרה: הם יודעים הכל. אין למחנכים מקומות פרטיים. הם לא הולכים אחרי לשירותים אבל אם נמצאים ליד מישהו מספיק זמן ומסתכלים עליו טוב אפשר לראות איך הוא שומר על הגוף שלו ואיך הוא מתייחס לאשתו- הכל. גם אם לא באופן מודע- איכשהו נועם לאשתך מבצבץ במקומות אחרים, וכו'. במחשבה שניה- יש כאן גם מסר לתלמידים: בחרו ממי ללמוד, כי אתם עלולים לצעוד בעקבותיו גם למקומות האישיים ביותר. כדאי לבחור מישהו שאתם באמת רוצים ללמוד ממנו. תודו שהסיפורים יפים יותר כמטאפורה. אפשר להפסיק לתלוש שערות.

עד כאן, בעצם. רעיונות שנעצרו כמו שהתחילו, בלי להתפתח לשום מקום. כמו שאמרתי- אולי הכתיבה, וגם השיכחה שאולי תבוא בעקבותיה, יעשו להם טוב ובעוד שנים הם יקפצו לבקר לעוד סיבוב של תובנות פתע.