חסך

פתאום נזכרתי בחסך מסדר גודל בינוני ומטה שאני יכולה להאשים בו את אמא שלי (אמא כשם גנרי להורה, כמובן), אבל קודם כל רקע מועיל על מדד החסכים. אל מדד החסכים התוודעתי לראשונה השנה בסדנה על פרקטיקה פסיכולוגית בחינוך. נושא השיעור היה סליחה, וליתר דיוק- הקושי לסלוח. נתבקשנו לבחור מקרה בו התקשינו לסלוח למישהו ולעבוד על סליחה ממרחקים ארוכים. לפני שצללנו אל הפרקטיקה בהיסוס המורה לחץ על דוושת ההסתייגות בפראות והבהיר: מדובר בתרגול סליחה למתחילים. אל תבחרו שום פגיעה מדרגה 10 בתור אימון ראשון. קחו איזה 5 או 3 או משהו כזה. אז מדד החסכים הוא סוג של מדד פגיעות כשהצד הפוגע הוא תמיד ההורים.

ולעניין עצמו: מעולם לא למדתי לקנות ולכן אני לעולם לא עושה את זה (בכל אופן, לא כמו שצריך. לפעמים כלים כל הקיצים ואז אני מאלתרת משהו). תמיד ניסיתי למצוא משהו שאמא שלי לא למדה אותי בסביבה הקרובה של הבית. איזו עבודת בית נבחרת שהיא מעולם לא הכניסה אותי ברזיה אבל אפילו לכבס למדתי בסוף. תמיד חשבתי שאמהות אף פעם לא מלמדות לבשל: מי שלא יודעת לבשל אין לה מה להעביר הלאה ומי שיודעת לבשל עושה את זה לבד הכי טוב, אבל גם את זה למדתי איכשהו כשאת הבסיס היה לי ואת השאר קניתי בשיחות השלמה בהולות מדי ערב שבת במשך כל השנים הראשונות של הנישואין שלי. קניות זה דבר כל כך מנותק מכל שאר עבודות הבית (או כך לימדו אותי לחשוב…). המזווה של הורי היה כמו מעיין נובע שמעולם לא חקרנו מאין הוא מתמלא.

אז היום, בעקבות הזנחה מסדר גודל בינוני, הגעתי למצב בו אני לא קונה. שנים ייחסתי את זה לכך שאני מסתפקת במועט או אפילו קצת אנטי צרכנית. לא אכפת לי שיש לי בגדים יד שניה מכל מיני מקורות מפוקפקים (וגם לא מפוקפקים. תודה כרמית!), או שכמעט כלום ממה שאני לובשת הוא לא תוצאה של קנייה שלי. אני קצת מרחמת על אורי ומעריצה אותו כאחד על שהוא הולך לקניות שבועיות עם הבנים עליו, אבל אולי אני לא מבינה איך הוא עושה את זה בגלל שלא למדתי את העסק הזה ברצינות. אולי הרתיעה שלי מקניות נובעת מבורות ולא מבחירה.

מאפיין מרכזי בלא לדעת לקנות זה לא לדעת איפה לקנות. אין שום חנות בגדים שאני יודעת שטוב לי לקנות דווקא בה. אני לא יודעת איפה יש חנויות בסגנון שלי (אני מזכירה בגדים כל הזמן כי זה משהו שעדיף לקנות לעצמך). עכשיו אני עומדת אובדת עצות מול המשימה לקנות לילדים שלי מצעים פשוטים למיטה כשכל מה שאני מוצאת בחנויות זה מצעים מרובי דוגמאות או יקרים להחריד. כלי בית? אין לי שמץ של מושג. אני יודעת שיש הכל בקניון אבל בטוחה שיש איפשהו יותר זול.

למעשה, כשחושבים על זה, גם לאמא שלי היתה ילדות נטולת קניות בגלל שהיא גדלה בקיבוץ. אבל חייבים להודות שהשיטה המוצלחת והבלתי ניתנת לשחזור ביותר ללמוד לקנות טוב היא לעזוב קיבוץ עם שני ילדים קטנים ולנסות לשרוד.

בכל מקרה, לא יצא לי חסך כזה גדול. אולי אנסה להשלים גם אותו טלפונית.

וההורים שלי היו אומרים, כמו בכל מקרה של האשמות נגדם מצד ילדיהם: תצרפו גם את זה לתביעה. (למרות שהם מוזמנים להגיד מה הם היו אומרים כאן בתגובות למטה).

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה זכרונות, טכנולוגיה, כביסה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s