בזמן האחרון אני עורכת עלון שבת קהילתי. אני לא יודעת בשביל מי אני עושה את זה. כלומר- את העלון בטוח שרוצים לקרוא, וטעויות גדולות ומוזרות צריך שמישהו יתקן, אבל כל ההחלפות בין זכר ונקבה וכל היידועים שנצמדו למילה הלא נכונה בצמד המילים המיודע- מי שם לב לזה חוץ ממני? כמה אחוזים מהאוכלוסיה מזדעזעים למראה שגיאות גסות בעברית? אולי עריכה זה כמו סוג של הנגשה לנכים שמספקים למרות שבאופן פשוט רק חלק קטן מהאוכלוסיה צריך את זה.
אני לא באמת יודעת איך לערוך עריכה לשונית אמיתית. אני יודעת לפשט דברים שאנשים אומרים, אני יודעת להבין מה היתה הכוונה שלהם כשהם מסתרבלים או טועים ולהבהיר אותה, אני יודעת, פחות או יותר, איפה כדאי שיהיו פסיקים ואיפה נקודות. קצת עברית.
כבר כתבתי פעם על עבודת העריכה, כשערכתי משהו אחר. התפקיד הנוכחי שונה מזה שהיה. אז הייתי בקשר ישיר עם כותבים, היום יש איתי עוד עורכות והן עושות את זה. אני מתמקדת יותר בשפה (וגם בשלב המקדים של רעיונות על מה לכתוב ואת מי לסנג'ר לצורך המלאכה). אני מרגישה קצת נדחפת. מכריחה את כולם להעביר אלי הכל לפני ששולחים לגרפיקה ועושה שינויים בלתי נראים.
אני עורכת מאוד בזהירות. חלק מהטעויות עוברות אצלי ללא שינוי. לא בגלל שאני מאמינה בשחרור העברית מעולה של האקדמיה (גלעד צוקרמניזציה של העברית?) אלא בגלל שאם אני אערוך מדי זה כבר לא יהיה דומה לאופן הביטוי של המחבר המקורי. אני מחבבת את הכותבים ונראה לי ששגיאות קלות הן חלק חינני באופיים.
יש עוד סיבה לכך שאני משאירה שגיאות (קטנות, כן?). אני אוהבת דברים מחוספסים, קצת גסים, לא גמורים. יש בהם פוטנציאל. הם מקוריים, ראשוניים. יש תחושה של תהליך, שרואים את הפיגומים של השפה. דווקא בטעויות לפעמים מתגלה תהליך מחשבה מקורי. כשהייתי צעירה היו לי מצבי רוח בהם רשמתי רישומים בעפרון כשהחזקתי אותו בתוך אגרוף קמוץ. רישומים כאלה היו בנויים מזיגזגים שחורים (בדרך כלל זה היה עם עפרון רך וכהה או לא מחודד) בדרגות עוצמה משתנות שיצרו את ההצללה. אהבתי את הגסות. ראיתי על הציורים האלה את האומץ- להשאיר קו גס ובלתי מחיק, קו שקשה לחקות אם עובדים בזהירות. ככה בכתיבה- טעויות לפעמים משמרות את ההעזה שבכתיבה ללא ניסיון.
במקום תה 
אני חושב שלעריכה לשונית יש כמה יעדים:
1. לי אישית שגיאות לשוניות גורמות חוסר נוחות. אני לא מתכוון לשגיאות שרק פרופסור לעברית ישים אליהן לב אלא לשגיאות חמורות שניתן למצוא היום בקלות. כנראה שזו הנגשה לי ולעוד כמה מוזרים.
2. שגיאות גורמות לעלון להראות כלא רציני. עריכה לשונית בסיבה הזו דומה לעיצוב גרפי.
3. טעיות לשוניות שחוזרות על עצמן מתקבעות בשפה. אם את משרשת אותן מהעלון שלך את עוזרת לתיקון העברית.
אני מסכימה איתך לגבי קיומה של רגישות לשגיאות רק תוהה לגבי ההיקף שלה. אולי זה מפריע רק למעטים.
כמו בעיצוב גרפי, נראה לי שאמנם רק מעטים יודעים להצביע על הבעיות באופן נקודתי, אבל כל אחד יודע לזהות עיצוב מכוער, חסר טעם, מרתיע ולא מזמין, וכל אחד יודע לזהות טקסט גרוע, מסורבל ולא קריא. אחרי עריכה מוצלחת, גם הכותב יותר נהנה מהטקסט של עצמו, ובמיוחד אם הוא כותב בלתי מנוסה. העריכה היא שקופה אבל חוסר העריכה בולט ומכוער: השגיאות הדקדוקיות והניסוחים הלא-בהירים מצטרפים יחד למשהו שבסופו של דבר כל קורא סובל ממנו. אולי הוא יחשוב שזה כתוב גרוע, אולי הוא יחשוב שזה משעמם, או שהטיעון לא משכנע, או שהוא סתם עייף. אבל משהו שם לא יעבוד.
כך נראה לי, אבל אני בצד של העורכים (החובבים, אמנם), אז אני לא באמת יכול להעיד.