נפשי לבית אל

בזמן האחרון יצא לי לשמוע בעיון את הדיסק של אתי אנקרי שבו לחנים לשיריו של ר' יהודה הלוי. שיר אחד תפס את תשומת ליבי, גם בשל המנגינה המיוחדת וגם בזכות מורכבות המילים.

מה שמצאתי ביוטיוב

נפשי לבית אל       נִכספה גם כָּלתָה
גם בחלומות       לחזותו עלתה
עָלתָה ולא מצאה ארוּכָה       כי חלום
לא יחלים נפש       בהָקיץ חָלתָה
חָלתָה בְּיום לא חִלתָה       פָּנים אשר
לולי יְקָרָם       והדָרָם בָּלתָה
בָּלתָה להתחדש       וְיָגעה לעלות
כי לא לְתֹהוּ גָלְתָה       יום גָלְתָה
גָלְתָה וְדלתי מעיָן       פתחה וְעוד
עֵינָהּ אֱלֵי מים       עמוקים תָּלתָה
תָּלתָה עלי יָתד       וְאִסָר אָסרָה
בּל תעזֹב חכמה       וְאָלָה אָלְתָה

השיר הזה מתחמק משני כשלים עיקריים בשירים רוחניים: רבים מהם פשוטים מדי- תהיה שמח, תראה רק את הטוב וכאלה ורבים אחרים הם פשוט קטעים מולחנים מספרים, אולי מתורות של רבי נחמן, קטעים מורכבים שלא נועדו להיות שיר במקור ודחסו אותם לתוך לחן.

אני רואה בשיר הזה תיאור וניתוח רב- שלבי של תהליכים רוחניים במעט מאוד מילים ובלי לאבד את היופי והסגנון של השיר. שיעורי מוסר הם מייגעים. שירים מחיים את הנפש. בדיוק כשהיה נדמה לי שכל מסר רוחני סדור ומורכב הופך את מי שמוסר אותו למשעמם ויבש באופן אוטומטי, למין מאריך בדברים רוחני-שאנטי-ניו אייג'י- אני שומעת שיר מוסר פשוט.

בזמן שאני שומעת את השיר אני מנהלת איתו דו שיח:

נפשי לבית אל נכספה- מעורר בי הזדהות.

חלום לא יחלים נפש בהקיץ חלתה- מאכזב אותי. אני מעדיפה להאמין בכוחם המרפא של חלומות. או לפחות- להאמין בכך שגעגוע למשהו עדיף מלא לדעת שהוא קיים. זה מאוד ידוע, זה לא שלי כל ה"עדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב בכלל".

חלתה ביום לא חילתה פנים- גישה מעשית לחקר הבעיה מן השורש. לא למצוא הקלה רגעית למחלה אלא לבדוק מאין באה. אני רואה כאן דיבור על שני מצבים שאם אין את האחד- השני מופיע. או שהנפש מחלה פנים, מנסה להגיע להתעלות- או שהיא נופלת למחלה. אין סתם. אם לא עושים משהו בריא המחלה באה, אין מצב סטטי שבו הנפש בהמתנה. מביא אותי לחשוב על הדברים שאני עושה במקום לחלות פנים- במקום לשאוף לטוב אני לפעמים מעבירה זמן והזמן מביא שכחה ועצבות כי לא נועדתי להעביר זמן ולשכוח אלא ליצור דברים.  השורה הזו מהשיר מציבה בפני דרישה גדולה מדי. אני מקווה שמשמעות הבטלה תימצא בקרוב כי היא אהובה עלי מאוד.

כי לא לתוהו גלתה יום גלתה- איזה יופי. אני חושבת שהוא אומר כאן שגם אם היא גולה- זה לא לתוהו. יש פוטנציאל להתחדשות. זה מעודד אותי.

מעיין או מים- לא סתם הוא לא התחיל מתורה (או- חכמה) על ההתחלה כשהוא בא לדבר על פתרון. אי אפשר לפתור דברים כאלה ישר דרך השכל צריך לעצור קודם במקומות לא מילוליים. אפשר אמנם לראות במים משל לתורה אבל אני מעדיפה לראות בבית הזה טבילה במקווה או תשליך. להתנער ולהתנקות מהרגלים לא מתאימים. אפשר גם לראות במים מים- חיבור לטבע שמוליד צמיחה (הערה ללמדנים: אבל אם תגיעו למקום אבני שיש טהור אל תגידו מים מים).

חכמה- אז מה אתה אומר (זו התגובה שלי לשיר)- ללמוד תורה במקום לחלום חלומות? זו השורה האחרונה שלך?  זה לא גזר דין קשה מדי? מה יהיה על הרחפנות החיננית שלי במפגש עם מציאות של לימוד תורה, לימוד שלפעמים צריך להיות בו מאוד עירניים ומפוקסים בשביל להגיע לדברים השווים?

ועכשיו כמה דברים שלא קשורים למה שהיה קודם אבל יתחברו בסוף, אז תישארו איתי, או לחלופין- הצטרפו אלי (תלוי אם מה שהיה עד עכשיו עניין אתכם):

במוצ"ש שעבר הייתי במפגש במסגרת יוזמת 1000 שולחנות עגולים. המפגש ניסה למנף את גל המחאה החברתית לכיוונים של עשייה, פרקטיות ותיקון. השאלות המובילות היו מהם הדברים שאנו רוצים לתקן במדינה (כל אחד מונה שני דברים) ואיך אנו יכולים לעזור בהגשמת הדברים הללו (קוראים שפספסו את הערב ההוא וגם אלה שלא מוזמנים לענות על השאלות האלו בתגובות, זה מעניין אותי). בשולחן שלנו ישבו עשרה אנשים. בשלב הראשון הועלו הרבה חלומות יפים ורעיונות טובים באשר לדברים שצריך לשפר. בשלב השני הרגשתי חוסר מודעות ליכולת של האדם הפשוט לתקן: "צריך שהם יפסיקו לדחוף את המחירים למעלה" "שיפסיקו לעשוק אותנו" "שיחלקו את ההון בצורה שוויונית יותר" "שיפסיקו לדפוק אותנו" "זו קונספירציה של שניים וחצי בעלי הון שאין לנו יכולת לעמוד מולה". ניסיתי לשאול אנשים אם הם יכולים לנסח הצעת חוק, או ללמוד יותר כלכלה (אמרו לי- לא צריך ללמוד כלכלה כל הכלכלנים לא יודעים מה הם מדברים וממילא הכלכלה שלומדים באוניברסיטה היא שטיפת מח של בעלי ההון ששולטים בתכנים) או ליצור בסיסי ידע חלופיים לאלו שזמינים לנו בתקשורת ההמונים או באתרי אינטרנט גדולים. לא נראה שכיווני הפעולה האלה תופסים. החבר'ה שדיברתי איתם, ואולי הם לא מייצגים, חוו את ההתעוררות הגדולה ופוקחת העיניים של המחאה והיו שרויים בה.

נראה לי שהשלב הזה של המחאה הוא כמו  לעלות בחלומות לחזות בבית אל, כלומר- לחלום על מציאות טובה יותר, בלי למצוא דרך להגיע אליה כשהפתרון שמציע השיר הוא הזדככות, לימוד אמיתי והצמחה של נבטי הטוב כשרואים אותם (זה הפירוש שלי ל"לחלות פנים". בכל פעם כשרואים נבט של טוב להאמין שמשם יבוא כל הטוב ולא לדכא ישר).

מכאן אני חוזרת אלי ומעודדת את עצמי לצאת קצת מהחלומות ולעבוד על המציאות שתהיה טובה יותר (ועלי שאהיה טובה יותר).

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה, דברים שקרו באמת, דמוקרטיה, שירים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על נפשי לבית אל

  1. אורן הגיב:

    אני ראשון?!
    קודם כל תכתבי יותר.
    בקשר לשיר ולחכמה/תורה – נדמה לי שבזמנו חכמה כללה *גם* מיסטיקה ורגש ולא רק "לימוד תורה". כלומר מדובר בתובנות שנרכשו ולא דווקא בידע הלכתי.

    והאסימון החברתי שלי הוא לא חדש ולא מקורי – צמצום צריכה ומיחזור (בלעז – reduce-reuse-recycle). בשביל הסביבה, בשביל החיסכון, בשביל ליצור תחרות ואלטרנטיבה ובשביל לקיים בעלי מלאכה עצמאיים (מגדלים אורגניים, חייטים, סנדלרים וכו'). אני גם מעדיף את נטילת האחריות שיש בזה על הטלת האחריות על התאגיד/ממשלה (שבכל זאת, גם להם יש לא מעט אחריות על חוליים ותיקונם).

    שנה טובה.

  2. אפרת הגיב:

    אתה צודק בקשר לחכמה ולתורה. התגובה שלי נשארת בעינה- איזו חכמה שלא תרצה ללמוד לא באה בקלות- גם כלכלה, גם סביבה.
    תודה על השיתוף. בקשר לאחריות- גם בתחום הסביבה יש סוגים שונים של אחריות: יש גישה שדורשת מהממשלה או השלטון המקומי שדורשת חוקים תומכי סביבה אכיפת חוקים קיימים וכדומה (הגבלת משקל של אשפה, פחים נפרדים בכל פינת רחוב, לסגור מפעלים מזהמים), אתה מדבר על פעולה פרטית- צמצום צריכה, קניה של מוצרים אורגניים ומקומיים.
    יש רובד ביניים של התארגנות אזרחית שהוא הכי מעניין בעיני ומצאתי אותו חסר בשיחה שסיפרתי עליה- ללמוד יחד או ליצור מקורות מידע טובים יותר על הנושא, לעודד בניית קומפוסטרים (מקווה שככה כותבים את זה) בערים, להקים גינות עירוניות, כשכל פרוייקט כזה יכול לעמוד בפני עצמו וגם להיות פיילוט או דוגמא לאחרים. כל תחום הביניים הזה של התארגנות לא פרטית ולא ציבורית (קהילתית או דרך עמותות, מפלגות וכו') לא היה אופציה עבור החבר'ה שדיברתי איתם. הם נשארו במרחב החלום של כולם או רק אני. לא ראיתי מוכנות להסתכל לאחר בעיניים.
    שנה טובה גם.

  3. אורן הגיב:

    ההערה שלי על תורה-חכמה באה כתגובה לאכזבה (?)שלך: "חכמה- אז מה אתה אומר (זו התגובה שלי לשיר)- ללמוד תורה במקום לחלום חלומות?".
    כלומר בעיני, לא (רק) תורה (=הלכה) הוא מציע אלא נצירת החוויה על העליות והמורדות – זו החכמה.

    לגבי רובד הביניים – אני מסכים לחלוטין. רק שיש סכנה שרובד הביניים ימלא את תפקיד הרגולטור במקום להתוות כיוון ולהפעיל לחץ. כמו שאגודות צדקה הן דבר מבורך מוסרית אבל בעייתי כשיותר מדי שירותים סוציאליים ניתנים על ידי אגודות.

    • אפרת הגיב:

      באופן כללי אני מסכימה איתך שארגוני מגזר שלישי לא אמורים להחליף את הממשלה אבל בהקשר הספציפי הזה הרגשתי שדרוש חיזוק דווקא למודעות לארגונים האלה וליכולות שלהם כאלטרנטיבה לדרישה האינסופית מהממשלה. אני מאמינה שהשתייכות לארגונים כאלה גם מקדמת את המטרה המקומית וגם יוצרת דרישה אמיתית יותר מהפגנות לצדק חברתי.
      אם פוליטיקאי חי במציאות שבה העם מאמין בתיאוריות קונספירציה על כוח ריכוזי הוא יכול להסיר מעצמו אחריות לכל דבר ולהטיל אותה על כוח גדול ממנו- לחצים בינלאומיים, עשירים שמושכים בחוטים (של הפוליטיקאים האחרים ואנשי האדמיניסטרציה) וכו'. אם פוליטיקאי חי במציאות שבה אנשים לוקחים אחריות ומתוודעים לתהליכים יוצרי שינוי הוא פחות יוכל להשתמש בטיעון שאומר שאין לו כוח. כולם ידעו וירגישו שאם כמה אזרחים פשוטים יכולים להקים פרוייקט בגודל בינוני בטח הוא יוכל להקים פרוייקט גדול.
      למחאה היה מבנה אירגוני די טוב. צריך עכשיו לגייס את המשתתפים בה לפרוייקטים חברתיים ברי קיימא שיוכלו ליצור שינוי וגם לתת תחושה שהשינוי בדרגים הגבוהים יותר הוא אפשרי.

  4. אביגיל הגיב:

    דבר ראשון, תודה. לא הספקנו לדבר אחרי המוצ"ש הנזכר למעלה ובאמת הדברים שהושמעו שם מסתובבים ויש לי תחושה שקשה לי להביא דברים לידי יישום. אני חושבת שאולי בצורה ברורה יותר הייתה לי תחושה של מחסור בקהילה, היו שני אנשים בשולחן שלי שבאופן כללי דעותיהם ודרכי הביטוי שלהם היו רחוקים מאוד ממני אבל הייתה תחושה שהם כבר מכוונים יותר ויודעים לאן פניהם מועדות, הם סיפרו שהם היו שותפים במאבק לשמר איזושהי ריאה ירוקה והצליחו למנוע הפיכה שלה לפרוייקט נדלני מטורף. התחושה מהם היתה של מסוגלות וכח ולפי דעתי זה נבע מהעובדה שהם היו קהילה הם סיפרו בעצמם איך תהליך המאבק גיבש את דרי השכונה ובעצם הפך אותם לקהילה. ואולי זה מה שחסר להרבה אנשים , קשה להגיד "אנחנו" כשאין קהילה ולכן היוזמה של ה1000 שולחנות הייתה מעולה כי היא הייתה השלב הראשון להסתכל מסביב ולראות שיש אנחנו, ואולי שווה למנף את הדיון על המחאה ליצירת קהילה שה"ביחד" הוא יוזמות חברתיות, בינתיים אני מנסה להתעדכן על יוזמות שיוצאות לדרך ולהצטרף.
    החלק החזק בקהילה זה שהיא מספקת מגוון של מקומות השתלבות בעשייה חברתית, גם מקום היזמות גם מקום הארגוניות וגם המקום של הביצוע, זה לדוגמא המקום שהיה לי טוב ב"איילים" בכל מיני פרוייקטים מצאתי לי מקומות ותפקידים שונים להשתלב בהם ומכייון שזו הייתה קהילה תמיד נמצא מי שייאייש את התפקידים האחרים באותה משימה. מעניין אם אפשר למנף את זה לבניית קהילה כזו דרך היוזמה של ה1000 שולחנות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s