מה אני קוראת (31)

"מצרפי המקרים" מאת יואב בלום. סיפור קורות חייהם של כמה לא- אנשים שתפקידם בחיים הוא לצרף מקרים. ככה: "התפקיד שלנו הוא להיות בדיוק על הגבול. לעמוד באיזור האפור שבין גורל ובין בחירה חופשית ולשחק… המטרה שלנו היא להדליק ניצוץ של אש בצד הגבול של הגורל כדי שמישהו בצד הגבול של הבחירה החופשית יראה… ויחליט לעשות משהו. אנחנו לא מציתים שרפות, אנחנו לא פורצים גבולות ואנחנו בהחלט לא חושבים שתפקידנו להגיד לאנשים מה לעשות". עבודה מעניינת בהחלט. מקריאה בספר אפשר ללמוד את רזי המקצוע ולשכלל את היכולות שלכם בנטיעת מסרים תת הכרתיים באנשים אחרים וניתוח המניעים לפעולה.

אחד הדברים שעניינו אותי בספר הוא העולם התרבותי עליו הוא נשען. לא מצאתי עוד באף ספר אזכור לכך שהשיר "הצד האפל של הירח" מתאים כפס קול ל"הקוסם מארץ עוץ". זה מהאינטרנט כזה. נחמד למצוא דברים מהאינטרנט שנכנסים לספרות, זה גורם לי להרגיש האחדה בין ההקשרים התרבותיים השונים שלי (ספרים ואינטרנט) וזו הרגשה נעימה. העיר בספר לא מוכרת לי. סופרים שמוזכרים אגב העלילה: גיימן, ספרן-פויר, פראצ'ט, קובן. חדשים כאלה. עוד סופרים: טווין, ד"ר סוס. קצת יותר ישנים אבל אפשר לראות את החדשים נשענים עליהם. לא ברור מה המינגווי עושה שם, אף פעם לא חשבתי שהוא פונה לאותו קהל. ציטוט ממועדון קרב. ההקשרים התרבותיים אליהם מתחבר הספר הזה הם ממש צעירים. אחלה, אבל נולדו אתמול (בניגוד לרקע התרבותי שלי שמורכב גם מישן וגם מחדש). נדמה שיש בספר כמה דמויות עתיקות ממש אבל אין בו הקשרים תרבותיים ישנים מדי. העולם התרבותי שלי מתפורר לאטומים. מאפיין מובהק של התקופה.

הספר סגור מדי. לדוגמא: אין כמעט תיאור של ריח מבלי שיהיה לו תפקיד בעלילה, אפילו אם המיקום של הדמויות מבקש ריח (בר אפלולי, מרתף טחוב, בית קפה). אם אתה מתאר בית קפה, תן לי להנות קצת מהריח של העוגות, אולי עוגות שוקולד, אולי הן כרגע נאפו וכל הרחוב צועק בצק חם ושוקולד, תן לי להנות מהתפאורה, החדר נראה חום וחמים, שדירת עצי הדולב שבחוץ נשרה על המדרכות בכתום, תמונות של כוכבי פופ משנות החמישים ממוסגרים באדום על הקירות. נראה שכל מה שלא שייך למשוואה הנקייה של הספר, שסוגר את כל הקצוות- נשאר בחוץ. מראש זה ספר שנועד לקצוות סגורים כי צירופי המקרים, שבספר אחר היו נשארים כקצה פתוח, בספר הזה הם מתוכננים ומוזמנים. זה משאיר רק את צירופי המקרים מהסדר היותר גבוה חסרי מענה, וחוסר מענה הוא תכונה אנושית אהובה עלי במיוחד. התחברתי במיוחד לדמויות שלא נמצא להן פתרון, במיוחד לאישה אחת שעברה טראומה ולא הצליחה לצאת ממנה הרבה זמן. היא נתנה לי הרגשה שהיא אנושית יותר ממי שכן נמצא לו פתרון במסגרת הסיפור.

הסיפור הזה ממשיך קו שנמצא בסיפורים הקצרים שיואב כבר פרסם באינטרנט וקראתי כמה מהם. לאורך כל הסיפור הקורא מביט מנקודת מבטה של אחת הדמויות, אישפשוט, ובסוף הסיפור, בפאנץ' ליין, מתברר שיש דמות שרואה תמונה שלמה יותר, יש מישהו שיודע יותר טוב, מתברר שהאיש הפשוט לומד עוד משהו שעכשיו גם הוא יודע. העולם מתחלק לאנשים הפשוטים ולמי שיודע.

לסיכום: מדובר בספר טוב. קריא, מעניין, מקורי, עקבי. אופטימי. ניכר שהדמויות הקיצוניות שבו נכתבו בכיף, בהשראה, מתוך משחק (תכונה מוערכת בעיני, לכתוב מתוך משחק). הספר מעודד לחשוב עד הסוף על ההכרעות החשובות בחיים, על הגשמה עצמית, על אהבה או על קונפורמיזם, גם אם לא להרגיש את כל אלה עד הסוף. 

הנה הפוסט של יואב על הספר שלו. קחו בעירבון מוגבל את מה שכתוב על הכריכה האחורית או נאמר בטריילר, מה שטוב לשיווק לא בהכרח נמצא בלב העלילה.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה אני קוראת (31)

  1. חתול הגיב:

    סוף סוף קראתי את הספר הזה וממש נהניתי. מעניין מעורר מחשבה ועדיין קליל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s