בוא ילד

אין לי טיעון. יש לי תמונה. זיכרון מילד שעבדתי איתו פעם. ישבנו ב'מפגש' בגן. הגננת סיפרה סיפור או שיחקה עם הילדים שישבו סביב החדר במעגל מתרגשים ונלהבים כמו שילדים בגן נרגשים ונלהבים. הילד ישב בין החברים. אני צפיתי בו ממקומי ליד הדלת של חדרון המפגש הקטן. הילד חייך. לעצמו. נדמה כאילו רגע אחד הוא עוד נאבק להשתלב בתוך ההמולה וברגע שאחריו הוא נעלם אל תוך השקט של עצמו בחיוך. הוא לא ראה אותנו יותר. הניגוד בין החיוך השליו לבין ההמולה הפעלתנית לא יוצא לי מהראש.

בוא ילד. זו היתה העבודה שלי. בוא ילד! אל תיעלם. למשוך אותו בחוט מחשבה ולקשור אותו לילד אחר. הילד מספר לעצמו סיפורים, לא מפסיק. השודדים לא מפסיקים להילחם ולנדוד בראש שלו, המדען שוקד על ההמצאה הגאונית שלו ומחפש את המרכיב הסודי בג'ונגלים של אפריקה. רוצה להיות שודד, ילד? בוא נהיה שודדים, כל הילדים, ניזהר יחד מהסערות שבים. ניזהר יחד, אומר הילד, ולרגע שם לב לילדים סביבו, ניזהר יחד! גל גדול מפיל אותו אלי- אני טובע! וכבר הוא משתחרר מהחיבוק הולך להקיף את החצר, לטוות עוד סיפורים שאף אחד לא שומע.

אולי הוא בלון הליום חמקני שהחוט שלו ממש על גבול הישג היד שלי- לעמוד על קצות האצבעות, לחפש את הזוית הנכונה לתפוס קצה חוט ולנסות לשחק איתו כולנו בלי שיברח שוב.

אני לא מבינה בזה אבל נראה לי שלעולם לא יהיה אפשר להנכיח עבורו את העולם במאה אחוזים. הוא נשאר כל הזמן על הגבול בין להיות איתנו ובין לחלום. משאיר לי תמונה בראש של ילד מחייך לעצמו מתוך חלום באמצע ההתרחשות.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה, דמיון, זכרונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בוא ילד

  1. גלעד הגיב:

    יכול להיות שהוא סובל מחרדה חברתית או סלקטיב מיוטיזם, ומרגיש אומלל בכל רגע ורגע. החיוך הוא ממבוכה של יאוש.
    לא הכל רומנטי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s