למרות שאין סיכוי שאני אכתוב על צדדים אישיים של מקווה, רציתי לשתף במחשבות מוזרות על מקווה כמוסד בקהילה.
קיומו של מקווה כמעט בכל ישוב, עיר ואפילו שכונה, יוצר מצב שבו הנשים יפות יותר. אולי לא במציאות של ימינו במדינות מפותחות, בה כמעט לכל אחת יש בית עם מקלחת פרטית, עם מים חמים, אבל אני בטוחה שזה שינה משהו פעם. לכל אישה- אפילו במקומות שאין בהם מים זורמים- היתה הזדמנות להתקלח, באופן יסודי ביותר, לפחות פעם בחודש על חשבון הציבור. כאילו אמרנו: יש לנו אינטרס ציבורי, לא רק פרטי, לשמור על ההיגיינה של הנשים או על היופי שלהן.
גם היום אפשר להיכנס למקווה חופשי ואף אחד לא ישאל שאלות. במחיר סמלי, ואם אין לך לשלם- בחינם, אפשר לקבל מקלחת פרטית וציוד לרחצה (מגבות, כפכפים, סבונים, מברשות וברוב המקומות גם איפור ומוצרי קוסמטיקה אחרים) כמעט בכל מקום. אולי אפשר לראות בזה פנייה כלפי חסרות הבית, לצערי אני לא יודעת אם בפועל יש נשים נטולות מקלחת ואם הן עושות שימוש במקווה. האמירה שבמקווה חשובה בעיני- ההיגיינה, וברמה אחרת- הטיפוח, הם צרכים בסיסיים של האישה וראוי שיינתנו חינם או במחיר סמלי בתוך הקהילה.
אלמנט נוסף במקווה- שותפות. היום בעידן קידוש הפרטיות קצת קשה לקושש סימפתיה לשותפות. כשחושבים על מקווה כמוסד בקהילה הניכור בין האישה שמפעילה את המקווה לאישה שבאה לטבול פחות בולט. על פי ההלכה יש אפשרות לבחור מי תהיה עדה לטבילה הכשרה וכך הניכור קטן עוד יותר.
אני רוצה לקחת את דימוי השותפות צעד פרוע אחד הלאה. נכון יש סצינות מייקאובר בקומדיות רומנטיות? לשם. מעמדו של המייקאובר בעולם הדימויים המודרני הוא מעניין. מצד אחד יש את המבט הציני שגורס כי כל סצינת מייקאובר בקומדיה רומנטית נועד לקשר בין חוויה צרכנית לבין הפוטנציאל לאושר, ויותר מזה- הפוטנציאל לאושר (לפעמים- הדרך היחידה אל האושר) עמוס בדימויים של ערימת שקיות ממותגות וצרור כרטיסי אשראי שהאשראי בהם אין סופי. מצד שני, המייקאובר הוא דימוי מתבקש. אנחנו מכירים ביתרון של מבט חיצוני. אנחנו נמשכים גם אל הרעיון של שיפוט חיצוני.
אני לא אוהבת את תוכניות הטלוויזיה שעיקרן מהפך- בבית, בארון הבגדים, באופי. גם בטובות הטעם שבהן (כלומר- אלו שמכבדות את נתוני הפתיחה והכרעותיו של הנידון, לא אלו שמציעות ניתוחים פלסטיים או שיעבוד בוטה אחר של הנידון לטעם אופנתי וזר לו) צורמת לי הפלישה אל הפרטיות. מהפכים ראוי להם שיעשו באינטימיות. אבל יש משהו נכון בעיני, משהו מהחיים בלעשות דברים כאלה בבית. אני אוהבת כשחברה שלי תורמת לי עצות באיך להיות יפה, מה מתאים לי ומה לא. די ברור שאני לא מקבלת את כולן אבל אני נהנית מתשומת הלב, מהיכולת שלה לראות משהו שאני לא ומהתוצאות.
מעבר לעצות טובות, המפגש, ככל מפגש, יוצר עדות לקיומי ונותן לי מקום.
המפגש במקווה גם מוביל לאכפתיות. אם האישה שעובדת שם קבועה, המפגש יוצר קשר, ציפייה, דאגה. זיהוי מוקדם של קרבנות אלימות או אולי עניינים רפואיים (במחשבותי הפרועות, כן? לא שאיזושהי אישה במקווה אמרה לי אי פעם- יש לך מלא נקודות חן כדאי שתבדקי את זה. אבל אם זו אישה מוכרת שאומרת את זה בזהירות ובטעם טוב אולי יש לזה מקום).
היבט אחרון של מקווה כמוסד קהילתי הוא שהוא מוציא אישה אל מחוץ להקשר. לפעמים צריך זמן של ניתוק מההקשר. להיזכר איך את בלי כל המשפחה מסביב, להתחבר למה שאת בבסיסך. יש שיר של אתי אנקרי שמזכיר לי את הפן הזה של מקווה. מים חיים שמו. לא מצאתי איך להשמיע למי שקורא כאן אז תצטרכו להאמין לי שהמנגינה יפה. הנה כמה מילים:
הייתי זרה בבית שלי
אז לקחתי תרמיל ומקל
יצאתי לדרך נסתרת
רציתי להתקבל
שהשמים יברכו אותי
שהגשם ישטוף את כולי
במים טובים במים חיים
את שאר המילים אפשר לראות כאן. (אני יודעת שגשם אינו מקווה אבל יש ביניהם קשר מספיק חזק בעיני). קהילה טובה מורכבת מפרטים.
(כל מה שנאמר כאן תקף במידה חלקית גם עבור גברים אבל אני מפלה אותם לרעה בכוונה ולא מתייחסת אליהם, שירגישו מה זה. או שלא בא לי לכתוב על מקווה גברים היום אז זה מה שיש)
במקום תה 
מה שמאוד בעייתי בעיני זה שמקוואות לנשים זה לא בחירה, יש תמיכה קהילתית אולי בנקיות ויופי, אבל בפועל הנשים שהולכות למקווה הולכות בחייבים, הולכות כי אם הן לא ילכו אסור להן לקיים יחסי מין, להתחבק עם בעליהן, אפילו לאכול מאותה צלחת או לישון מאותה מיטה.
החברה שלנו, גם החילונית וגם הדתית מקדשת ניקיון, יופי ואסטטיקה, אבל המחשבה שזכויות מסויימות ילקחו ממני רק בגלל שלא גילחתי בבית השחי או לא שמתי לק מזעזעת אותי, וזה בעצם מה שקורה אם כל סיפור הטבילה והמקוואות.
נדמה לי שהבחירה היא תמיד בידייך, למעט בערב החתונה שאם נפלת על ביורוקרטים קפדנים הם יבקשו אישור שטבלת על מנת לחתן אותך על פי ההלכה, מנהג שיש לו גם השלכות לגבי המעמד האישי בחוק בישראל.
זה אחד הדברים היותר נחמדים שקראתי על מקוואות, אבל זה העלה בי תחושה מאד לא נוחה בגלל ניתוק הטבילה מההקשר המודרני שלה, לפחות עבור האישה החילונית. עבורי כל נושא המקווה לא יכול להבחן במנותק מאלמנט הכפייה, ועבורי זה דווקא כן מקום מנכר.
ועוד הערה קטנה ונוספת – קידוש הפרטיות? היום? באמת?
אני מודה שניסיתי לכתוב על הפוטנציאל שבמקוה ולא על היישום. מאחר והיישום אינו קהילתי ברור שיש היבטים נוספים למקווה מעבר להיותו מוסד בקהילה. נדמה לי שיש אולי מקווה אחד שלקח את זה רחוק והוא מקווה\ספא\מקום של סדנאות לנשים.
אני לא יודעת איך להתייחס לכפיית טבילה ערב החתונה על חילוניות אני לא מכירה את הנושא מספיק טוב. נדמה לי גם שהכפייה היא פעם בחיים, בערך, ובהקשר המקורי מקווה הוא עניין שנמשך איזה 20 שנה.
קידוש הפרטיות- ככה אני מתרשמת מכל המלחמות על הגנת הפרטיות. זו ריאקציה לאח הגדול מפחדים שכל מצלמה או מסמך יובילו לשם. לא חיים יותר בחמולות אלא מתרחקים מההורים והאחים לעיר אחרת, החיים הקהילתיים מתפרקים. צריך לתאם לפני שבאים לחבר ואי אפשר סתם לנחות אצלו. מרכזי הערים שאפשר לפגוש בהם את כולם נגמרים והמוקד עובר לקניונים פרטיים שמנסים לצמצם נוכחות ספסלים במסדרונות ומגרשים קבצנים וכו'
כמובן שהרתיעה שלי מהמקווה נובעת מההקשר שלו, ולא מהטבילה עצמה, שכשלעצמה היא ענין טקסי ללא השלכות על המשך החיים (למרות שכבר נתקלתי באי אילו סיפורים על "מדריכות כלה" שדאגו "ליידע" את הכלה העתידית שאם לא תטבול במקווה יצאו לה ילדים פגומים ומשפחתה תהרס והכל באשמתה, שתדע לה).
מכל המלחמות על הגנת הפרטיות אני דווקא לומדת את המסקנה ההפוכה – כשהפרטיות היא עניין מובן מאליו, לא צריך להלחם עליה. כשהיא נמצאת בסכנה, או אז צריך להזכיר את חשיבותה, משמעותה והתוצאות האפשריות מפגיעה בה.
למרות שאני מהמגדר המופלה כאן (וטוב שכך), הרי שבהקשר הרחב יותר, מקוואות שימשו אכן כבתי מרחצאות ציבוריים, וכמובן שניתן לקשור בין הלכות הטבילה לנשים ולגברים ובין צרכים היגיניים בסיסיים.
אבל מה שלי בולט דווקא מההרהור הזה בהלכות המקווה ותפקידו, ועולה גם מהתגובה הראשונה כאן, הוא הקשר דווקא בין העדר איפור וטיפוח נשי לבין הטבילה. ההלכות הדורשות דווקא מהאישה לבוא ללא ה"מייקאובר" (או מייקאפ) שלה. המהפך הנדרש בפרטיות המקווה הוא מהפך לכיוון הלא מטפח, הלא קוסמטי – אלא הטבעי, הראשוני, כזה שאינו מפלה בין מי שידו משגת לרכוש לק נוצצת לבין אלו שכן.
ואולי דווקא האישה המודרנית, שאינה יכולה לצאת מביתה ללא הטיפוח הנדרש (בניגוד לעבר? לפחות בניגוד לרוב הנשים בעבר הרחוק יותר), עומדת בפני אתגר: לזנוח את האיפור ואת המסקרה, ללכת למקווה עם תיק, מגבת, ותו לא. אני מודה שזה בניגוד לחזון הדוגמיות של הסופר-פארם במקווה של אפרת, אבל גם זה חזון.
כתבת יפה. המציאות היא שברוב המקוואות יש קוסמטיקה (זה נותן הרגשה של אחווה נשית) כך שגם אם הטבילה היא בלי איפור לאחר מכן נשים רבות מתאפרות כי ככה הן יוצאות מהבית. יש נשים שגם מגיעות עם איפור, מורידות אותו ומתאפרות שוב אחר כך. בדרך כלל מי שאיפור חשוב לה מביאה אותו מהבית, כמובן, אבל הרעיון שיש קוסמטיקה זמינה, שוויונית וחינמית לנשים הוא מעניין- גם נשים נטולות אמצעים יכולות להתאפר.
לתומי חשבתי שבכניסה למקווה בודקים קודם כל שאת נשואה (או ערב חתונתך( ושאת רשאית לטבול, לא?
למיטב זכרוני, במסגרת פולמוס "טבילת הרווקות" דובר (למרות שזה כמובן לא היה האישו המרכזי) על זה שרווקה לא יכולה סתם כך להיכנס לטבול, כי בודקים ולא נותנים.
אז איך הומלסית יכולה להיכנס סתם כך?
מקווה באמת נועד לנשואות אבל תיאורטית, נראה לי שתמיד אפשר להיכנס. אף פעם לא שאלו אותי אם אני נשואה. אולי זה קשור לזה שיש לי מטפחת על הראש. אף פעם גם לא שמעתי ששואלים מישהי משהו, למרות שביקרתי מלא פעמים בכל מיני מקוואות. בדימוי המקווה האידיאלי כמו שאני מתארת לעצמי לא ישאלו אף אחת מה היא עושה שם ויקחו בחשבון שיש כאלה שרוצות לבוא מסיבות אחרות (אם כי, אם מישהי תיכנס כל שבועיים נדמה לי שבהחלט יש מקום לשאול אותה על מצבה הבריאותי).