כולם אופים חלות ברחוב

ביום שישי האחרון אפינו חלות ברחוב. אשר גייס את הבנים להעביר את שולחן הרחוב שלנו לצל ומוריה גייסה את הילדות לסדר את המצרכים על השולחן ולהכין בצק. כשהעסק נהיה מקצועי מספיק בשביל הבנים (עכשיו נלמד בצורה מקצועית לקלוע במקצועיות את החלות כך שייווצרו לנו חלות סופר-מקצועיות של מקצוענים) הם הצטרפו גם. האפייה המשותפת זימנה כמה מפגשים בין אנשים שונים כששינוי ההקשר הפיזי של אפיית חלות מהבית אל הרחוב גרר גם מחשבה מודעת על המשמעות החברתית של אפייה (למשל- האם בנים יכולים להצטרף) ואפילו על המשמעות הרוחנית שלה.

במישור החברתי קרו דברים מעניינים. דיברתי כבר על הבנים. עוד היבט של ההצטרפות שלהם זימן מפגש תרבותי מעניין: ביום שישי הייתה הפעם הראשונה שראיתי שאפשר לעשות ג'אגלינג עם כדורי בצק. נדמה לי שבאופן כללי, אנשי הבצק ואנשי הג'אגלינג הם לא אותם אנשים.

ילד אחד: תפסיק, אתה הורס לי את הבצק.

ילד שני (במקצוענות): לא, הג'אגלינג זה בשביל שהם יהיו עגולים כאלה, זו דרך ללוש אותם, שיהיו חלקים.

אחר כך בזמן שהחלות נאפו הבנים הגדולים ישבו ברחוב ופיצחו גרעינים. הילדים שלי בחנו את הגרעינים בעניין. להערכתי הם ראו לפני כן רק פעם אחת בחיים אנשים מפצחים גרעינים. הם ביקשו גרעינים עוד לפני שידעו מה זה (מכניסים את זה לפה, זה בטח טעים) ניסו לאכול עם הקליפה, הביאו לי שאפצח להם, ניסו לפצח בעצמם, ללא הצלחה. הרימו קליפות מהרצפה וניסו לנשנש אותן. ניסיתי להסביר להם שזה כמו לפצח צנוברים (את זה אנחנו עושים המון) אבל הם הלכו שבי אחרי המליחות המבטיחה של הקליפות.

ילדה סקרנית יוצאת אל הרחוב בהססנות, פוקחת עיניים גדולות.

– בואי, את רוצה להכין איתנו חלות? לכי לשטוף ידיים ואני אתן לך בצק!

מישהו אחר: היא לא מבינה עברית.

הילדה רצה הביתה בשמחה.

– אתה רואה, לפעמים אפשר להבין גם בלי מילים.

מעניין גם לבחון את הערכים שאנחנו מצמידים לאפיית חלות. מוריה הדגישה שהפרשת חלה נעשית בשביל לזכור את חלקו של האל ("השם", נדמה לי) במאמצים האנושיים ובשביל לזכור שהכל בא ממנו. אני הוספתי שבימי קדם היו מפרישים חלק גדול יותר והיו נותנים אותו לכהנים שלא הייתה להם נחלה משלהם ולא יכלו לגדל חיטה בעצמם, וגם היום ההפרשה עוזרת לנו לזכור את מי שאין לו בכל פעם שאנחנו מרגישים שלנו יש.

אשה: על פי המסורת הפרשת חלה היא זמן טוב לבקשות ותפילות

ילדה (בשקט, כאילו שרק משה ישמע): הלוואי שמשה ימות כבר

חשוב לציין שלמרות שהיו מארגנים פחות או יותר ברורים למפגש הם לא הכתיבו לבדם את הטון הערכי. נוצר שם דיאלוג. דיאלוג בין אנשים שונים ולא בין קבוצות. אולי הדיאלוג נוצר דווקא בגלל שהמבוגרים, מקור הסמכות הטבעי, היו חלוקים ביניהם ולא דיברו בקול אחד. זה אפשר לילדים לחלוק עלינו גם. הייתה ביקורת ערכית אבל ממקום שפותח דיון ומכבד בחירה אישית ולא ממקום פטרנליסטי. 

ועוד לימוד ערכי: מה זה אומר כשילד מקלל בבוטות את הילד השני על שסרט לו את הקצה של הבצק בזמן קליעת החלות? ישר אני חושבת- למה לקלל כל כך הרבה, זה רק חלה. איך אפשר להעדיף ערכית שיח מלוכלך ופוגעני על פני השלמה שקטה עם העובדה שמישהו נגע לך בבצק? במחשבה שנייה- אולי זה יותר מרק חלה, אולי זו מלחמה על המעמד בתוך קבוצת הילדים. במחשבה שלישית, אולי קללות נמרצות הן הסטנדרט, אולי אני לא צריכה להתרגש כל כך מהקללות ברחוב, אולי הפירוש של שורת קללות היא לא המשמעות של קללות בשפה שלי אלא מענה אוטומטי על הפרעות קלות. ואני, תמיד כששמעתי קללות חשבתי שמשהו נורא קרה.

מבט מעניין נוסף על האירוע הוא דרך המשקפיים של אנשי בלאגן הרחוב: Improv everywhere או, בישראל, שק. לי ועוד כמה חבורות. אולי אפיית חלות ברחוב היא בלאגן רחוב מאורגן כזה. שבירת השגרה מאפשרת שיח.