הבחורה מהרחוב ותערוכת הבוגרים בבצלאל

עד כמה זה נדוש להגיד שהאמנות מרוחקת מהעם? נראה לכם שזה במבצע של שניים בשקל עם הביטוי "מגדל השן"? מעט מאוד עבודות בתערוכת הבוגרים של בצלאל דיברו בשפה שהבנתי. אני מניחה שהשאר דיברו בינן לבין עצמן, המשיכו שיח אמנותי פנימי או, אם שופטים לחומרה, ביטאו עולם מושגים וסמלים לא קוהרנטי או טיפשי ונפוח.

כמו תמיד, התחלתי את הביקור במחלקה לעיצוב תעשייתי. שם, על הגבול בין היומיומי לאמנות, בין צרכי השוק לשפה עיצובית וערכים אנושיים, אפשר למצוא פתח כניסה נח לעולם אחר. אתחיל דווקא מהדברים שאהבתי: היצירות האהובות עלי היו יצירות שעסקו במחקר של חומר. החלק היישומי נראה כמו תוצר לוואי של התהליך, כמו תגלית מדעית: אפשר ליצור קערות מאיטונג עם גלזורה! יש חומר כזה שדומה לבזלת, הוא נורא קל ואפשר לבנות ממנו רהיטים או לגדל עליו צמחי נוי או להכין ממנו בידוד לכוסות*! אפשר להכין ספסלים מבמבוק שקל לגדל אותו, לא צריך להשקות אותו ואפשר למחזר אותו! אפשר לעצב קליפות תפוזים וליבש אותן כך שייווצרו כלים קטנים וכתמתמים**! לכל הרעיונות האלה התלוותה שפה עיצובית בעלת משמעות- נאמנות לאופי המגושם של איטונג כבסיס לכלים מגושמים אך חינניים, מחשבה על אופן שילובם של קני הבמבוק במרחב עירוני, וכו'. (לצערי, אני לא זוכרת שמות).

עוד יצירות שאהבתי התכתבו עם הישראליות באופן מקורי. אמנית אחת עיצבה דברים לבית פולני (כלומר, על פי הדימוי הישראלי של בית פולני): צלחת שמעודדת את הילדים לגמור הכל מהצלחת, שולחן סלוני שמפת הקרושה הלבנה העדינה משולבת בו עד כדי כך שלא נעים לשים עליו רגלים ומראה לכניסה לבית שאם מסתכלים עליה טוב אפשר למצוא בתוכה את הטמפרטורה בחוץ ולא לשכוח לקחת סוודר. לא את כל המוצרים שלה אפשר לשווק (בעצם, רק השולחן ממש מגניב בעיני) אבל הם מעידים על יצירתיות, העזה והכי חשוב- חיבור לעולם הדימויים שלי (ברור שזה הכי חשוב, לא?).

עוד עבודה מדהימה אך לא שימושית עסקה במודרניזציה של קמעות, אמונות טפלות ופרקטיקות "רוחניות" שונות באופן אירוני ומודע לעצמו אך גם מתוך סקרנות וחוסר ביקורתיות. היה שם בגד לתינוק עם כיסים בילט-אין לקמעות, מכשיר שמייצר אוטומטית קמע מבדיל שבתוכו מוטבע חלק מהגוף (שיער, ציפורן, מה שצריך בשביל קמעות) כשמכניסים את החומרים מלמעלה, מכשיר דומה לסטטוסקופ המאפשר לאדם לדבר לעצמו (המכשיר מוליך את הקול מהפה לאזניים של האדם) ברגעי התבוננות והתבודדות, מכשיר דומה למשרוקית המשמש לזריית מלח נגד עין הרע ועוד המון פתרונות חצי מודרניים חצי עתיקים. חלק מהיופי של העבודה היה בעושר שלה שהיה מהותי- הזכיר דוכן של רופא אליל שיש בו ערימות של הכל מהכל.

על העבודות הפחות מוצלחות אפשר לדבר בכלליות. הן מתחלקות לשני סוגים- האמנותי מדי והתעשייתי מדי. הסוג האמנותי מדי התאפיין בהסברים פומפוזיים כמו זה: "העבודה שלי היא מקל שבור מהרחוב, המקל מסמל את השבר בחברה, את הלב השבור וגם קורץ אל עולם השברים העשרוניים כשמה שרציתי להראות הוא שגם לדברים שבורים יש מקום- המקל יכול לשמש כמקל הליכה, כמקל לגירוד הגב במקומות שקשה להגיע אליהם עם היד וגם כנבוט להכות בו מי שלא מבין פלצנות. כשהמקל הופך לנבוט ניתן לראות בזה סימבול של העויינות והניכור אליהם דוחפת החברה את השבורים שבתוכה".

העבודות מהסוג התעשייתי מדי היו פשוט מוצרים נחמדים נורא שהעיצוב שלהם בנאלי או מודבק כלאחר יד. "חתמתי חוזה הפצה וייצור עם חברה גדולה. כדי לתת לאמנות את השתי אגורות שלה הוספתי כתם ירוק בקצה, תחשבו לבד מה זה מסמל ותגידו לי כי גם אני הייתי שמח לדעת".

במחלקה לאמנות, כצפוי, הבנתי הרבה פחות. אחת מהעבודות שהכי אהבתי היתה עבודה שככל הנראה לא הבנתי בכלל אבל אהבתי את עולם הסמלים המקורי והקוהרנטי שהוצג בה- תכלת רם (זכרתי את השם אפילו) הציבה צמח מים לבן בתוך בריכה קטנה שחורה מוקפת בקרטון אפור, מעוצב בצורה של בריכת המשושים או משהו במרקם דומה. מלבד הבריכה היו שם שולחן שמעליו ברזל מעוקם עטוף בניילון חצי שקוף ולוחות גבס מתרצפים על הקיר עשויים בתבנית אחידה שמכילה בתוכה סדק כאילו ספונטני. כל העבודה נראתה כמו רישום בשחור לבן אפור והעלתה בי מחשבות על הפער בין המלאכותי לטבעי ולספונטני.

עוד עבודה נראתה לי כמו אוסף דימויים חצי אפוי של ילד, במובן הטוב. היו שם בית בראש מגדל (אולי בית עץ?), אביר עם חרב וספינה מאולתרת, כולם בנויים מחפצים פחות או יותר יומיומיים (פגוש של מכונית, פיסת פח). מצאתי בזה אמירה על כך שהחלומות עשויים רדי-מייד, עשויים מחפצים יומיומיים שמשנים הקשר וכמה גרוטאות יכולות להפוך עם קצת דמיון (את החלק של הדמיון הפסל השאיר לקהל) להפוך לתמונות מתוך ספר הרפתקאות.

רב העבודות במחלקה פשוט לא אמרו לי כלום- כתמים וצורות, גרוטאות, דפי כאילו מחברת של ילד בכתה ד'. אני מודעת לכך שחסר לי רקע אמנותי נרחב להתייחסות אבל כואב לי על שהאמנות נגישה רק למעטים יודעי חן שמכירים את כל הרפרנסים. אני מאמינה שחלק חשוב בעבודת האמן הוא התרגום וההנגשה של המסר לקהל יעד מגוון ולא רק האמירה עצמה. באופן אגואיסטי משהו אני מצפה מהאמנות שתעשיר את השיח.

במחלקות אחרות לא התרשמתי מספיק בשביל לכתוב. ברפרוף על העבודות במחלקה לתקשורת חזותית ובכמה סרטים ("אמנויות המסך") מצאתי טכניקה טובה אבל מסר פשוט מדי. קצת ישראליות, קצת ליברליזם, לא משהו שלא ניסחתם לעצמכם קודם, אבל באמת לא העמקתי שם.

אני חושבת שהאחריות על האמנות היא כפולה. היוצרים צריכים להעמיק אל תוך עצמם ואל תוך החברה לחקור ולעצב והקהל צריך לבוא ולדרוש שידברו אליו, שידברו איתו, שהאמנות תיכנס עמוק אל תוך השיח ותעמיק אותו, שלא ישאירו אותנו לבד להיחנק בקיטש.

*גיליתי איך קוראים לאיש הבזלת: אורי יקותיאל

**אורי זוננשיין

לקריאה נוספת:

ביקורת בעכבר העיר  

ביקורת של עליס בליטנטל