נביאים

כל העניין עם הגדרת המילה נביא יצא לגמרי משליטה. מדובר בטעות נוראה וחוסר הבנה. זה לא כל כך הוגן כלפי הנביאים, במיוחד כשמביאים בחשבון את כל מה שהם עשו בשבילנו.

אני לא יודעת למה, אבל הדימוי של הנביא כמגדת עתידות קירקסית הצליח לנכס את כל מהותה של הנבואה לעצמו, דורס בדרך כל נבט של דימוי נבואה חלופי שהיינו יכולים לפתח. שימו לב לנביאים שבתנ"ך. האם זה מה שהם עשו? קחו למשל את משה- גם אם הוא ידע על העתיד יותר מאחרים, פה ושם, ידיעה מוקדמת על אירועים עתידיים בהחלט לא היתה עיקר התפקיד שלו ואפילו לא עיקר תוכנן של שיחותיו עם האל. הוא אמנם ידע על המכות שיבואו והאמין בכל לבו בהתכנות של יציאת מצרים עוד לפני שהיא קרתה, אבל במובן מסוים, מדובר באירועים שהוא לקח חלק ביצירתם. זה כמו לנבא על כך שהיד שלי תתרומם רגע לפני שאני מרימה אותה. הוא ידע שהוא הולך למות אבל זה לא ממש עזר לו ולא היה מלא בפרטים. אם גם אתם הייתם בני מאה ועשרים והאל היה מתגלה אליכם להגיד לכם שבקרוב תמותו אני מניחה שלא הייתם מופתעים יותר מדי. סיפור מביך יותר מהסיפור של משה הוא הסיפור של יונה. לא רק שלא היו לו ידיעות מוקדמות מדויקות על העתיד, אלא שהאל מילא אותו בדיסאינפורמציה מביכה. נינווה לא נהפכה אחרי ארבעים יום כמו שיונה חשב. פדיחות.

בסוף ספר דניאל יש משהו שדומה לנבואה. כתוב שם תוך כמה ימים יבוא הקץ וגם שאשרי מי שמחכה ויגיע לסוף הימים האלה. מספר הימים ברור אבל מה שיקרה בסופם לא מוזכר במפורש. כמובן, תמיד יהיו גם המפרשים שיגידו שספר דניאל הוא רומן תקופתי שנכתב בדיעבד כך שאין בעיה לשלב בו נתונים על העתיד. גם הנבואה הזו, שמתקרבת יותר באפיה לנבואה כידיעת העתיד מראש, לא היתה עיקר תפקידו של דניאל.

המובן השני של נבואה לא שולל ידיעה מוקדמת על העתיד אבל הוא מורכב יותר. אולי אפשר לומר שהוא כולל ידיעת הכול. נדמה לי שנבואה היא אינטואיציות עמוקות לגבי מהות העולם או היכולת להתבונן לרגע בעולם ולראות חלק ממה שהאל רואה. כך מתאפשר לנביאים לעסוק בעיסוקים נפוצים יותר שלהם, מבחינת הסיפור התנ"כי: רפואה, יצירה ובמיוחד הטפה לקיום מצוות. הנביאים מגיעים לידיעה של משמעות הדברים שמביאה אותם לאמפתיה עם האל- הם הופכים את הצורך בתיקון העולם לכאב ואת המרחק בין השלמות שהתגלתה להם לחלקיות שבעולם למוטיבציה לפעולה.

הטרגדיה של נביאי ישראל היא שאין להם הרבה יכולות יישומיות. גם אם הם יודעים מה לעשות, הם לא ממש מצליחים לגייס אנשים לטובת המטרה. היום אני מבינה את זה יותר משהבנתי כשהייתי קטנה. פעם חשבתי שלדעת איך הכל צריך להיות זה נעים וגם מאפשר לך להגיע לשם ממש בקלות. היום אני מבינה את התסכול שבלהבין איך הדברים צריכים להיות ולראות שהמציאות רחוקה מזה.

הנה שני קטעים קצרים שכתבתי על נבואה. הראשון נכתב כשהייתי קטנה, כהאשמה נגד הנביא שרואה מראות מנקרי עיניים ולא עוזר, והשני נכתב השנה וקוראים לו "תשובת הנביא":

הנביא

אני בדרך, אני הדרך,

אני מורה הדרך ותלמיד הדרך,

והנביא נסע באוטובוס לנקודת הסיום

ומספר לי משם על מקומות יפים

שלא הייתי בהם.

תשובת הנביא

תגידי שאני חלוץ בודד לפני כולם

מגלה מוקשים אנושי

אבל האמת היא שכל אחד הוא הדרך של עצמו

כל אחד הוא בדרך גם מורה וגם תלמיד

ואין דרכים דומות בגלל הבדידות הקיומית,

בגלל חלק אלוה ממעל שלא דומה לאף אחד אחר.

הצחוק שלי הוא לא השלווה שמתחת לעץ בנקודת הסיום

הוא חדוות הגילוי שאני חוצב מחיי

פיסה אחרי פיסה.

 

(הרעיון לכתוב על נבואה עלה כשקראתי פוסט של נמרוד שהתחיל בפול התמנון הנביא והמשיך אל האופק במחשבות על נבואה כידיעת העתיד)