מאגר מידע סופר-ביומטרי

לא נראה לי שיש דבר כזה, סתם המצאתי. השמות שנותנים לזה די מפחידים. ביומטרי בכלל נשמע כמו קללה. נסו ותהנו: יא ביומטרי, אמאש'ך ביומטרית וכאלה. פוסטים ביומטריים מרתיעים אותי מראש. בדרך כלל הם גם מדברים בנימה של יודעי דבר, כאילו מנידים בראשם, אומרים: הכל פריץ. לכל מידע באינטרנט אפשר להגיע. ואני חושבת: מאיפה הראש הקרימינלי? כשהילד שלי אומר: אבל מישהו עלול לקחת משם את העוגיות, אני ישר מבינה מי המישהו.

אולי כדאי להתחיל מההתחלה, למי שלא קורא בדיוק את כוס התה שלי, או משהו כזה. הרבה מהחברה המבריקים שאני אוהבת לקרוא מה שהם כותבים מודאגים מיצירת מאגרי מידע על ידי גופים ממשלתיים (וגם על ידי גופים פרטיים, רק שגופים פרטיים לא יכולים להכריח אותך בחוק להתקשר איתם). ככל שהמאגר יותר מפורט, אישי (אפשר לשמור נתונים בלי שמות, למשל,לצרכי סטטיסטיקה,  שזה פחות אישי מנתונים על פי שם), שומר על מידע לאורך זמן ומהווה חלק מחיינו באופן כללי (חברות פלאפונים שומרות מידע על המיקום שלכם על פי מה שהפלאפון מדווח להן) ההתנגדות גדולה יותר.

המתנגדים מנופפים בזכות לפרטיות ובכשל הטכנולוגי והטכני המובנה של מאגרים (למשל- הכל פריץ. למשל- אם מישהו מצליח לזייף טביעת אצבע שלך באופן מוצלח, אי אפשר להחליף אצבע כמו שמחליפים כרטיס אשראי). לרוב הם לא עוסקים בשאלה שמטרידה אותי באמת.

והנה, באופן בלעדי ובפרסום ראשון, הנה השאלה שמטרידה אותי, עליה גם אנסה לענות מאוחר יותר: אז מה? המחשבה הראשונה שעולה לי  בראש היא שמי שאין לו מה להסתיר לא חושש מכך שיגלו עליו דברים. לא למדת ביסודי שאין אומרים סודות בחברה? חוץ מזה, להסתיר זה כל כך ניינטיז (למי שמשתמש במילה ניינטיז. אני, למשל, לא משתמשת במילה הזו אף פעם, תשכחו שראיתם אותה כאן). פעם בהתחלת האינטרנט היינו פנאטים של פרטיות וכולם השתמשו בכינויים ולעולם לא הזדהו עד שזה עבר להם והם חזרו לשמות האמיתיים שלהם. כמו שיוליה כתבה פעם בתגובה מופתית:

"על פי הגדרה ששמעתי מנועם אנשים שמשתמשים באינטרנט עוברים שלושה שלבי התפתחות:
הראשון – הם לא מודעים כמה מידע הם חושפים על עצמם באינטרנט, ואז רושמים בכל מקום את הפרטים האישיים המלאים שלהם, כולל מספר טלפון, וחשבון בנק, לכל מקרה, הרי הייתה שורה כזאת, ולידה אפילו הייתה כוכבית
שני – נכנסים לפרנוייה מוחלטת מהיכולת לקבל מידע מהאינטרנט, ואז מסווגים את כל המידע עליהם. מחזיקים בזהויות אימייל פיקטיביות, מזדהים בשם בדוי נניח א', או ע', וגם את זה מחליפים אחת לכמה זמן.
שלישי – מבינים שאפשר לנצל את האינטרנט בתור עוד סביבת חיים, ואז יוצרים לעצמם בלוג, ומתחילים לשווק אותו בין החברים שלהם, כשהם מקשרים את כל הפרטים שלהם אחד לשני (משתמשים מסביבות שונות, אימייל ובלוג, בלוגים של חברים שלהם וכדומה… )"

אז בדיוק כמו שפרטים שלי רשומים במאגר שלא נמצא באינטרנט ומישהו יכול לגנוב אותם אבל לא עושה את זה, כך גם במאגר שכן נמצא באינטרנט. הרוגע\ הרמת הידיים של השלב השלישי.  ושוב- התשובות הטכנולוגיות לשאלה הזו פחות מעניינות- באינטרנט אפשר לשמור עלי פרטים יותר מפורטים ויותר נגישים לחיפושים או לגנבים בכלל, וכאלה.

התשובה העקרונית היא המעניינת. למה בכלל צריך זכות לפרטיות. נסיון למצוא תשובה על זה מוביל אותי לתחומים בהם אני כן צריכה פרטיות. מתי אני מנסה להסתיר דברים?

קודם כל, אני מנסה להסתיר את עצמי בקירות. תודה לאל, הקירות של השירותים בבית שלי לא שקופים. גם שאר הקירות (אם כי אם היו מגבילים את מספר הקירות האטומים בבית למספר מוגבל קירות השירותים היו גבוה ברשימה- כלומר- אני רוצה שם דרגה גבוהה יותר של פרטיות). אבל כרגע לא מדובר על פרסום נתוני השירותים שלי במאגר ממשלתי. זה נהיה בעייתי יותר כשזה מגיע ללבוש. אני אשה צנועה וחסודה והעניין הזה עוד לא אותגר על ידי האינטרנט, אבל כבר קרה שפורסמה תמונה של הילד שלי בתחתונים, כחלק ממקבץ תמונות שכלל ברובו חברים לבושים או מטושטשים באופק ודאגתי לכך שהתמונה תעוף משם. זו דוגמא ראשונה שבאמת מצליחה להטריד אותי. למרות זאת, קשה לי לדמיין מאגר ממשלתי שבו כלולות תמונות של הילדים בתחתונים, אפילו לא לצרכי תעוד בדיקה רפואית בה הילדון מרים חולצה ונושם עמוק מתחת לסטטוסקופ.

המשך המסע בעקבות הפרטיות מביא אותי לפדיחות. אנחנו רוצים לשמור על הטעויות שלנו לעצמנו. גם מתוך בושה, גם מתוך אמונה בתיקון ובחוסר הרלוונטיות של טעויות העבר לגבי העתיד. אם מאגר נתונים של התיק האישי מבית ספר ידלוף, או של הרישומים הפליליים של ילדותנו (על מי אני עובדת? לי לא היה רישום פלילי מעולם, אבל לאחרים בטוח היה) יהיו פדיחות. פדיחות, כל עוד הן בינינו לבין עצמנו, לא מקבעות את מעמדנו בעיני העולם וגם בעיני עצמנו. אם הדברים נודעים הן עלולות להפוך לסטיגמה או לשם רע או לנבואה המגשימה את עצמה (זאת, תמיד נכשלת בדברים האלה). השאיפה לשלמות מביאה אותנו לעיתים קרובות לדרך טובה של החלקת דברים ולא התעכבות עליהם ונבירה. פדיחות שהונצחו לא מאפשרות לנו לשכוח ולסלוח (לאחרים או לעצמנו). הכל מתועד.

ומעבר לפדיחות- ישנן גם דעות קדומות ואפליה על רקע כתם בעברך או בהווה שלך. למרות שזה לא נאכף, בישראל אסור, עד כמה שאני יודעת, לבקש תעודת יושר מהמשטרה בעת בחינת מועמד לקבלה לעבודה. לכן עוקפים את זה ומבקשים מהמרואין להביא אחת. בארה"ב ביקשו מחברה שלי לכתוב קורות חיים חדשים ולמחוק את סעיף המצב המשפחתי  כי  זה לא חוקי לקבל קורות חיים עם מצב משפחתי, יהיה אפשר לתבוע אותם על אפליה. תכל'ס, למרות שאני יודעת שהמצב המשפחתי שלי לא יפריע למסירות שלי לעבודה ואף מעיד על כך שאני בחורה אחראית (להביא שני ילדים לגיל כזה שלמים ובריאים  זו משימה לא פשוטה) מעסיקים לא מקבלים טוב את זה שיש לך ילדים ונוטים לשאול אותך אם את מתכוונת בזמן הקרוב להביא עוד (שאלה לא חוקית) תוך פזילה ברורה (חוקית) לבטן שלי ולכיסוי הראש. אם הם היו יכולים לקנות ממישהו מידע על מועמדים לעבודה, כמו למשל- נתוני הביקורים האחרונים שלי אצל רופא נשים או כל הדברים האחרים שהוזכרו בפסקה כאן (רישומים פליליים, מספר ילדים ונתונים דומים) זה היה יוצר אפליה לרעה אצל המעסיקים.

מאגר לא מעיד רק על איפה הייתי ביום שלישי האחרון בשעה 2 ומאפשר למצוא את הפושע, או את האיש שהיה במקום הלא נכון בשעה 2, אלא על פרטים טריוויאליים שאני לא מסתירה מחברים אבל כן מסתירה ממי שלא מכיר אותי, לפחות עד שהוא יכיר אותי יותר טוב.

אלו הסיבות החשובות בעיני להתנגדות למאגר מידע שחובה להצטרף אליו. לא העובדה שהוא בטוח ידלוף אלא ההשלכות, שמתברר שדווקא כן אכפת לי מהן, גם אם לכאורה אין לי מה להסתיר- יש לי מה להסתיר.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה דמוקרטיה, טכנולוגיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מאגר מידע סופר-ביומטרי

  1. חתול הגיב:

    גם לא חוקי לבקש ממישהו להביא תעודת יושר מהמשטרה.
    היה איזה סיפור שמישהי הלכה על זה לבית משפט וניצחה.

    בכל מקרה, גם כשמוציאים תעודת יושר (בכלל אמורים לקרוא לזה רישום פלילי) מהמשטרה, הדף הראשון שיוצא הוא זהה אצל כולם ובו נכתב שאין רישום פלילי לאותו אדם.

  2. יוליה הגיב:

    הרעיון הוא של נועם סטאריק, אני רק חזרתי עליו…
    חוצמזה, אני חושבת שבמאגר ביומטרי יש עניין נוסף, חוץ ממידע שנאסף עליי. קראתי מאמר מאוד יפה ב"ארץ אחרת" שכתבה נועם אבידן סלע, אני אנסה לחזור על הרעיון שלה, או לפחות איך שהבנתי אותו:
    ההבדל בזהוי על ידי מאגר ביומטרי הוא שאמצעי הסימון, שעד עכשיו היה משהו נפרד ממה שהוא מסמן.
    מספר תעודת זהות או מספר תיק במס הכנסה הם חלק מהמערכת הביורוקרטית והם ישויות נפרדת ממני, שמייצגות אותי בתוך המערכת.
    אם אני עכשיו אני מסמנת את עצמי. זה יוצר חוסר נוחות, כי אין אמצעי מתווך – במובן מסויים גופי נעשה חלק מהמערכת הביורוקרטית.
    שווה לקרוא את הכתבה שלה, כי היא מאוד מעניינת.
    אני מרגישה שאני במעבר לשלב השלישי – אוכל להכריז זאת סופית אם אחליט לפתוח חשבון פייסבוק.

    • אפרת הגיב:

      אני בטוחה שנועם לא אמר "הרי הייתה שורה כזאת, ולידה אפילו הייתה כוכבית" במילים האלה ממש.
      כתבתי כאן כי קראתי המון על טכניקה ופחות על חשיבותה של פרטיות. מענין אותי יותר איך זה גורם לך להרגיש, העובדה שיש חלק בלתי נפרד ממך בתוך המערכת ולא ייצוג שרירותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s