כן בחצר האחורית שלי

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הרציונל של קומונות וגרעינים עירוניים ורק היום הגעתי לזה. הגעתי למסקנה שהמשפט "כן בחצר האחורית שלי" מסכם את העניין די טוב.

למי שלא דרך בפקולטה למדעי החברה מימיו, הנה ההגדרה של "לא בחצר האחורית שלי" מתוך ויקיפדיה (NIMBY): "כינוי להתנגדות של תושבים להקמתו של מוסד ציבורי חשוב (אך מטריד) בסמוך לביתם, מחשש שהדבר יפגע בערך בתיהם". כמובן, ההתנגדות ברוב המקרים נשענת על רגליים נוספות כמו גזענות במקרה של מרכז קליטה, דעות קדומות ושנאת השונה במקרה של מוסדות לאנשים עם צרכים מיוחדים וחששות בריאותיים, לעיתים קרובות מוצדקים, במקרה של מוסדות עם תוצרי לוואי שיפגעו בבבריאות התושבים שמסביב. התוצאה היא שזורקים את כל האוכלוסיות עם הצרכים המיוחדים, את כל המפגעים הבריאותיים, את כל מוסדות השיקום והכליאה לשכונות ומקומות ישוב חלשים שאינם יכולים להילחם על כך שזה לא יהיה בחצר האחורית שלהם והמקומות החלשים נמשכים למטה ללא אוכלוסיות חזקות ומוסדות מחזקים בעוד המקומות החזקים מראש רק מוסיפים להתחזק.

בספר "בז וניאלה", שאני לא ממליצה לאנשים רגישים לקרוא כי הוא מזעזע, מתואר עולם אפוקליפטי שבו יש שכונות סגורות לעובדים של תאגידים מסויימים בעוד שאר בני האדם מתנוונים בערים שמחוץ לריפוד התאגידי, נטולי תמיכה סוציאלית כלשהי. מרגרט אטווד, בריאיון איתה שקראתי לא מזמן אומרת על המצאת הרקע לסיפור הזה שהיא פשוט לקחה את המציאות של היום צעד אחד הלאה לכיוון אפוקליפטי והגיעה למחשבה על השכונות התאגידיות.

קומונות וגרעינים עירוניים באים להפוך את הנטייה הזו על פיה ולסדר לעצמם אתגרים חברתיים בחצר האחורית.

חשבתי על תיאורית "כן בחצר האחורית שלי" כשביקרתי בקיבוץ. הסברתי לדודה שלי שבזמן שתיקנתי את הברז בבית והלכתי לסגור את הברז הראשי של הדירה עלה בי חשד שאנשים אחרים בשכונה מתחברים למונה הראשי של הבניין וצריכת המים שלהם הצטרפה לצריכה המשותפת של הבניין, כאילו היתה מים להשקיה, במקום שתיחשב כצריכה אישית של הדיירים. סיפרתי לה על המאבק שלנו כנגד חברת המים שלא תתן יד לחיוב דיירים אחרים בבניין, חלקם אנשים קשי יום, בחשבון המים של מי שגונב מהם. סיפרתי את הסיפור בהרחבה וכמענה לתחקורים רבים מצדה שבמהלכם היא הודתה שהיא לא יודעת איך נראה חשבון מים, ולא חשבה שקיימים מקרים כאלה של התחברות לא חוקית.

באותו יום עלה לי הרעיון שהחצר האחורית שלי מזמנת לי אפשרות שלא לשכוח את האחריות החברתית שלי. בנוסף, דיירים חזקים יותר בשכונה קשה מסוגלים להזרים עוד כסף בכלכלה הזעירה המקומית, לגייס משאבים לטיפוח השכונה ביתר קלות, ליעץ בנושאים סוציאליים שלעיתים מנוסחים בשפה גבוהה (ועברית) שלא תמיד נגישה לנזקקים לשירותים הסוציאליים.

הרבה פעמים שואלים אותי במה אפשר להתנדב בגרעין שלנו ואלו פרוייקטים אנחנו מפעילים ואני מרגישה שזו לא לגמרי השאלה הנכונה. אמנם ניתן להתנדב במשימות רבות ופרוייקטים רבים, אך עיקר התרומה, כפי שאני רואה אותה, היא בחיים המשותפים- בדאגה לגנים עירוניים איכותיים בסביבה הזו, במלחמה על השגת תקציבים לטיפוח ופיתוח שמדכאים את חבורות הרחוב שפורחות דווקא בתנאים של עליבות וחורבן וביצירת מקום שמתקרב לגן העדן הקיבוצי\ היישובי. תסתכלו על נוי שקיבוץ אחד מצליח לסדר לעצמו ותחשבו מה אם היה גנן שבאמת אכפת לו מגנן בסביבה העירונית. חבר שלנו קיבל את המכרז לגינון בסביבה שבה אנחנו גרים. הכסף לא משהו אבל בעבודה שחלק ממנה התנדבות וחלק גיוס משאבים חיצוניים ותרומות הוא הופך את הסביבה ליד הבית שלו ליפה יותר.

כל האמור כאן לא שולל, כמובן, את העשייה בסביבה הכפרית, רק מחלק את העשייה החברתית לתחומי התמחות. הסביבה הכפרית- קיבוצים, יישובים קהילתיים ומקומות יישוב דומים מתמחים ביצירת סביבה מחבקת בצורה קיצונית. אם הם משימתיים, הם מצטיינים בעשייה חברתית שכרוכה ביצירת סביבה חמה- לילדים במצוקה, לעולים חדשים. בקיבוצים יש תמיכה מעולה למשפחות אומנה (כמו המשפחה של דודה שלי). יש אולפני עברית ואולפני גיור. כל הפרוייקטים הללו פורחים בכרי הדשא הרחבים של הקיבוץ. לצד העשיה הזאת יש את העשיה העירונית שתארתי קודם שמסוגלת לפרוייקטים פחות בומבסטיים וייחודה ביצירת קשר בין אוכלוסיות שונות.

פעמים רבות ראיתי התייחסות לפערים חברתיים דרך ניתוח פערים כלכליים, אבל יש צורך גם בסגירת פערים חברתיים וגיאוגרפיים בין אוכלוסיות משכבה סוציואקונומית שונה. אפשר לדבר על סוציאליזם וחלוקה שוויונית יותר של כסף אבל הפערים החברתיים עלולים להישאר בעינם כל עוד קבוצות חזקות מראש יסגרו את עצמן (או את האחרים, תלוי מאיזה צד של הגדר מסתכלים) בגטאות. כל עוד קיים ניתוק קשה להבין אפילו את מציאות החיים היומיומית בשכונות היותר קשות- את ענייני המים, הגינון ושאר הדברים הקטנים שרואים טוב יותר כשזה כן בחצר האחורית שלך.