תהילים ליום רעש של סיון הר שפי. ספר שירה מקסים ומדויק. הספר די הפתיע אותי בנועם שלו. בספר הקודם שלה, גלות הלוויתן, היה משהו מטריד ועוכר שלווה, תחושה של רעב מתמיד. הספר הזה לא מתחמק מכאבים אבל הוא מפרק את הפצצות הטמונות בהם בצורה בוגרת ומעוררת הזדהות. אם קודם חשבתי שמוזר להיות חברה של משוררת ולא להתחבר לספר השירים שלה, עכשיו עם הספר החדש הכל נראה הגיוני יותר.
עולם הדימויים של סיון מורכב וקוהרנטי. מדובר ברשת דימויים (רשת די אוורירית ולא סבוכה במיוחד) שבתוכה דימויים שונים מתקשרים זה לזה בדרכים שונות ומכיוונים שונים. בסוף הספר אני כבר מהנהנת בהיכרות ושמחה על פגישה מחודשת מול דימוי שפגשתי בתחילתו. הבחירה בסדר השירים גם מעניינת- למרות שלא מצאתי סיפור מרכזי שחוצה את הספר מכריכה עד כריכה (עד כמה אנגלי הביטוי הזה?) לעיתים קרובות מצאתי חיבורים מעניינים בין שיר אחד לשיר הבא אחריו: אחרי שיר שמספר על לידה, ככל הנראה של אבן, נמצא שיר בשם אבן העורך לי היכרות עם האבן, וכן הלאה.
מעט שירים, יפים בכל זאת, נראים כמו תרגילים. אולי אני מדמיינת. אני מדמיינת שאני רואה פיגומים: השיר היפיפה 'בחדרי חדרים', למשל, נראה כאילו הוא נשען רק על הביטוי 'אסור ברהטים' ועל הדימוי של כרובים ומפתח אותם בקישוטים מסביב. אולי בשביל המסר המינימליסטי לא נדרשו יותר דימויים מאלו, למרות שאני לא בטוחה שמסר על מינימליזם חייב להיות מובע בכלים מינימליסטיים. שיר אחר נראה כאילו התחיל משתי מילים וחזר אליהן מדי פעם כדי להתחיל מחדש. בכל מקרה לא מדובר במגמה. כבר ראיתי ספרי שירה שהשאירו את כל הפיגומים יחד עם כלי העבודה ושאריות חומרי הבניין ובכל זאת היה בהם משהו.כבר ראיתי שירים כאלה. חלק מהם היו שלי.
בזמן האחרון שמתי לב לחיבה היתרה שלי לספרים שבהם יש את מושג הקדושה. לאו דווקא קדושת הבית המצויה שגרה אצלי בסלון אלא כל מיני סוגים של קדושה- מספיקה לי גם תודעה של קדושה כמו קדושת האדם באשר הוא (שמצאתי בספר זורבה היווני שכבר כתבתי עליו הרבה) או קדושה מסוג אחר (למשל בספרים של הרוקי מורקמי שאהבתי. לא ברור מה בדיוק קדוש שם. כשאני חושבת על ספר ספציפי- מרדף הכבשה- נדמה לי שמדובר ביחס של קדושה כלפי החירות). בספר תהילים ליום רעש יש תחושה של קדושה, לא בגלל המימד הדתי (שיחות עם האל, טקסים דתיים) אלא בגלל הזהירות לא לשבור דברים חשובים. גם הכאבים נשקלים ונמדדים בעדינות ואם הם כבדים מנשוא הם נמהלים בים או בנוף האינסופיים עד שהם מקבלים פרופורציות חדשות.
הספר מתחלק לארבעה חלקים. בחלק הראשון- שירי אהבה. רוב שירי האהבה נקראים בכמה מימדים מהאהבה הפרטית של איש ואישה ועד לסיפורי האהבה רצופי השבר שבין האל לעולם או לעם ישראל. ברור שהאהבה היא אותה אהבה- שהאל מתרווח בעולם כשיש אהבה בין בני זוג וכן הלאה- אהבות שמשתקפות זו בזו וקשורות זו לזו ולא רק קיימות במימדים מקבילים. השיר הראשון בספר הוא אחד השירים העצובים שקראתי מימי הוא מדבר על זוג ונגמר בחורבן בית. קצת הצטערתי שהספר נפתח כל כך עצוב וגם קצת שמחתי על הדיוק- כי העולם באמת זקוק לתיקון ואי אפשר להתחיל מההרמוניה כאילו כלום. הצרימה גם מעוררת את הלב לבקש נחמה ויש נחמה בשירים אחרים אחר כך.
בחלק השני יש שירים שנראים לי כמו שירי לימוד. השירים מבטאים עמידה מול האל, מנסים הבעות שונות בעמידה מול האל ותנועות שונות אליו: פליאה, אבדן ומציאה (בשיר 'הסתר פנים') שגעון (בשיר 'פורים שפיל'). חלק מן השירים עוסק בשבת. איכשהו ראיתי את השתקפות הלימוד שלי בתורה של השל בשירים: השבת בשירים האלה מתדמיינת אצלי כמקדש בזמן, מקום בזמן ולא במרחב שבו מתרחשת עליה לרגל אל האל ופגישה.
בחלק השלישי השירים עוסקים בבית וזהות, מתרחקים מהרגשות והאמונות אל נסיבות החיים- אל הסטוריה, טבע, אדמה, עיר, אירועים. בחלק הזה מצאתי כמה שירים עם תכונה שהיא נדירה בשירה העברית שקראתי עד היום- אוניברסליות. המשוררת שאני הכי אוהבת עם נטיה בולטת לאוניברסליות היא ויסלבה שימבורסקה שמתארת בשירים רבים את ההסיטוריה כאילו היא (המשוררת) מעל לזמן למקום ולנסיבות או לחילופין- נקודה קטנה וצפויה במהלך ההיסטוריה, היא מתארת את הטבע, שהוא אחד, בצורה כמעט מדעית- האטום שמרכיב את היד שלי אולי היה פעם חלק מכוכב. למרות שהזהות בשירים של סיון מורכבת גם מהזהות האישית (למשל הקשר לסבא ולהיסטוריה משפחתית) עניין הגיוני ומתבקש, היא לא מדלגת על ההיכללות באוניברסלי, על היותה חלק מהעולם ונוהגו. זה יפה בעיני.
החלק האחרון הוא מחזור שירים על היציאה מגוש קטיף.
לסיכום, אם יש לכם כבר כמה ספרי שירה על המדף וטעם דומה לשלי אולי תרצו גם את זה. כמו ספרי שירה טובים, בעזרת מילים די מדוייקות הוא מתגבר בהצלחה על המרחק הטבעי בין המשוררת לבין הלב.
במקום תה 