מה אני קוראת (27)

לאחרונה מחלקים בסטימצקי כמעט בחינם את "המילון המשפחתי" מאת דניאלה לונדון דקל ככל הנראה במין נסיון נכלולי להפוך אותו למגה- רב- מכר באופן מלאכותי. אני אישית מתכננת למסור אותו בחינם לגמרי לכל מי שרוצה ראשון, יודע איפה אני גרה ומבטיח שיבוא לקחת אותו בעצמו. זה הזמן להתנדב.

למרות שלא ארצה שהספר הזה ישאר בבית שלי, בכל זאת היו בו כמה דברים טובים. היתרון הגדול של הספר הוא בחוויה ובסגנון. בפוסט הקודם כתבתי על הומור שמכניס אותך לתוך החויה אבל משאיר אותך שם בלי לספק אמירה חותכת על הנושא. דניאלה ל"ד היא אלופה בזה. אולי בגלל שההתמקדות ביחסים בין אנושים גוררת אתך באופן טבעי לסיטואציות רפיטטיביות, חסרות פשר או מוצא הגיוני. את רוצה להמשיך את הקשר איתם, למרות שאת יודעת שככל הנראה תקלעו שוב ושוב לתוך אותו מבוי סתום הזוי בו הייתם בפעם האחרונה שניסיתם את השיחה הזו. בהרבה מהקטעים בספר יש פואנטה שמחזירה אותך לנקודת ההתחלה או צפויה מראש, אבל הדרך אליה היא מצחיקה. הרעיון של הספר הוא להנות מהדרך, למרות שאת לא יודעת לאן כל זה מוביל וזה מסר די מוצלח בהקשר המשפחתי.

חשבתי שזו אולי תכונה נשית, לדמיין סיטואציות במקום מטרות. שמתי לב שבבית המדרש בו אני לומדת נשים לעיתים קרובות מכניסות תובנות כמו "דמיינו איך האיש הזה בוודאי מרגיש עכשיו" בעוד גברים, כולל כל הפרשנים הקלאסיים של הטקסט מחפשים סיבות ותוצאות, מסקנות ורעיונות. בהצעה לדמיין איך הדמות מרגישה נפתח חלון אל מה שמעבר למילים בעוד החתירה למסקנות לעיתים קרובות נאחזת במילים חזק מדי.

בלימוד פרשת השבוע האחרון ניסיתי לדמיין איך משה מרגיש כשדיברו עליו מאחרי הגב. מה שמעניין זה שהאל, למרות שהוא כועס על האשמים בפניו של משה, עושה את זה בדרך שמשה ידע שדיברו עליו אבל לא ידע את כל הפרטים העסיסיים כך שאחר כך יהיו פדיחות כשהוא יצטרך לבקש הסברים ופירוט מהאחראים למעשה. לאט לאט האל רומז למשה על שמשהו לא בסדר, אבל לא מגלה לו. חשבתי שככה האל נותן לאשמים להרגיש את מלוא חומרת המעשה של לדבר על מישהו מאחרי גבו כי הכי גרוע זה שהדברים מתגלים ועוד יותר גרוע כשאתה יודע שהם יתגלו בסוף והתהליך קורה לאט מול העיניים שלך. תובנות כאלה מגיעות יותר בקלות מתוך אמפתיה מאשר מתוך ניתוח הטקסט. עד כאן דוגמא ללימוד חוויתי.

בחזרה לספר- כמו שאמרתי- הוא מאוד חוויתי. הוא מספק הרגשה של שותפות גורל כמו שחיה משותפת במרק תל אביבי של אוגוסט.

עוד עניין שאהבתי בספר הוא הסגנון. הספר מעוצב ממש טוב. כמו להסתכל על בית שמעוצב לפי טעם של מישהו אחר אבל בסגנון קוהרנטי. אפשר לראות פלטת צבעים מסויימת ומרוסנת ולא השתוללות צבעונית (וגם לא שחור לבן רשמי), אפשר לראות סגנון קו אחיד ובדיחות שמגיעות כולן מאותה שכונה, כמו קולקצית קיץ, שמצד אחת כל הבגדים שם מתאימים זה לזה ומצד שני את לא תקני את כולם כי את רוצה שיהיה לך קצת מזה וקצת מזה ולערבב.

ובכל זאת, למה אני מוותרת עליו- הוא מדבר על דברים אישיים מדי ואנחנו לא חברות מספיק קרובות בשביל לחלוק אותם. וכמו שאמרתי- אני רוצה קצת מזה וקצת מזה והספר נראה לי קצת חד מימדי (ובאוניברסיטאית שוטפת- האדם החד מימדי).

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, ספרים, פרשת השבוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה אני קוראת (27)

  1. גלעד הגיב:

    פגשתי פעם אדם דו מימדי.
    הוא הסתובב, ונעלם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s