מה אני קוראת (25)

ברגע שכבר יש לך את כל הגמרא על המדף בסלון, אין דרך לחמוק מזה. ספרי דוסים למיניהם יתקפו בשעות הכי פחות צפויות, יפתיעו אותך על הספה בבית של קרובי משפחה, יגיעו עטופים יפה ליומולדת. בדיוק סימתי לקרוא את הספר 831 מאת חיים נבון. ספר חביב, סיפור קוהרנטי, קצוות סגורים. שני בחורים מישיבת הסדר מגלים ספר מעניין על השולחן שלהם והולכים לבדוק, מתוך סקרנות אינטלקטואלית ואובססיה לשמה, מי האיש שכתב כמה מהדברים היפים שבתוכו ולמה כל כך קשה למצוא אותו.

הדבר הכי מעניין ששמתי לב אליו זו ההתייחסות אל הגיבורים, בחורי ישיבה, כאל בני אדם נורמטיביים. אמרתי לאח שלי שהספר מדבר על בחורי ישיבה (הוא בחור ישיבה בעצמו) והוא שאל אותי "מה, הומואים?". אין דבר כזה בתרבות, עד כמה שקראנותי מגעת, בחורי ישיבה נורמלים. הם לא רוצים לפוצץ את הר הבית, הם לא מתייסרים באהבתם אל בתו הבלתי מושגת של ראש הישיבה (חוץ מאחד, והוא די שולי וגם לא כל כך מתייסר), הם לא עושים שום חטאים מעניינים (חוץ מלשקר, בקטנה, וגם זה לא כל כך עובד להם), לא מלחששים לחשים או מפייטים פיוטים, הם סתם חיים ועוברים הרפתקאות שכל אחד יכול לעבור. זה נחמד אם יהיו גם לבחורי ישיבות סיפורים אמינים על בחורי ישיבות רגילים. קצת נמאס ממבט חיצוני המוכר את האקזוטיקה של הדת וממחזר את פוקהונטס (למה דתיים וחילוניים חייבים להתאהב זה בזה בכל הסיפורים?).

למרות השמחה על שמצאתי גיבורים ספרותיים רגילים, שאפשר להזדהות איתם, הרגשתי שהספר טיפה דידקטי. הוא מנצל את היותם של הבחורים רגילים כדי להפגיש אותם כל הזמן עם יועצים למיניהם. כמעט כל אדם שפוגשים בו בחורי הישיבה בדרכם, וזה כולל אישה שישבה לידם באוטובוס וזה הצידוק היחיד להכניס אותה לעלילה, נותן להם עצה בענייני דייטים. עובדה ידועה היא שבחורי ישיבה רגילים לא יודעים, שלא בטובתם, איך להתייחס לבנות. אין צורך להטיף לרגישות לאורך ספר שלם שהעלילה הבלשית שלו דווקא די בסדר. העצות לכשלעצמן הן די בנאליות, למרות שניתן לראות אותן משתלבות באופן גס בשאלה המרכזית של הסיפור על היחס בין האינטלקט לרגש (ספוילר- לא מספיק להיות אינטלקטואלים). אני הייתי כורכת את העצות (להתקשר לבחורה בטווח זמן סביר, לא לדבר שיחות אישיות באוטובוס וכאלה) בספרון נספחי נפרד ומוסיפה דף עבודה בסוף, משהו בסגנון: בעמוד 53 מתוארת שיחת טלפון בין הגיבור לחברתו. מצא עשרה סימנים המעידים על האנטיפתיות של הגיבור והקף אותם בעיגול.

עוד נקודונת דידקטית מצאתי באופן המגושם משהו שבו הושתלה בסיפור תפילת יום כיפור מרגשת ברוב עם ברחובה של קריה (או משהו כזה). נראה לי שלא היה ראיון אחד עם הרב נבון, הסופר, שבו הוא לא קידם באופן אגרסיבי משהו את הרעיון של תפילת יום כיפור שכזו והופתעתי למצוא את אותה תפילה ישנה ומוכרת מקבלת רגעים של תוכן שיווקי בתוך הסיפור. כמובן שסופרים שואבים רעיונות מתוך עולמם ותפילת יום כיפור מרגשת היא חומר טוב לסיפורים אבל היה נדמה לי שמדובר בחומר שהוא יחסית יותר מדי רדי-מייד (מוכן מראש?) בשביל סיפור מז'אנר בדיוני שכזה.

בסיפור יש העדפה ברורה של הרגש על פני הרוח. הספר מרפרף על כמה שאלות רוחניות כבדות משקל אך לא מתעמק בהן. בסופו של דבר, הפתרון עוסק באופן ההתמודדות ולא במהותה. לדוגמא: יש עיסוק באשמה שמתנקז בסופו של דבר אל המישור הרגשי- בהעלאת הצורך להתמודד עם אשמה, לעזור לאחר לשאת את אשמתו והיותה של האשמה חלק מהאדם ולא כל כולו אין מענה לשאלה על מקומה של האשמה בחיינו. השאלה מהי אהבה עולה, אך בסופו של דבר המחבר משלים עם חוסר ההבנה של מה זאת אהבה ושוב מציג פתרון רגשי- צריך להיות פתוחים לאהבה, צריך לדעת מתי היא נגמרת. הסופר מעדיף באופן בולט את ההתמודדות הרגשית, הרגעית, המחוברת למציאות הספציפית. אפשר לראות את זה בתהליך שעובר הגיבור לאורך הספר- הוא מתחיל בניסיון ליצור פסיקת הלכה אוטומטית על סמך ספרי הלכה ובסוף קצת נסוג ממנו. בתור אדם שהשאלות על אשמה ואהבה ושאר עניינים שבנצח מציקות לו, הרגשתי קצת בחוץ כשהסופר שלח את השאלות האלה להתייבש בפינה.

לסיכום- ספר קריא ונחמד, סיפור מעניין, גיבורים לא שיגרתיים שהלימוד תופס אצלם מקום מרכזי בחיים, ממש כמו אצלי, מודל נחמד לחיקוי לבני ישיבות, שאין עבורם כל כך הרבה ספרים שעוסקים בעולמם מבפנים ולא דרך הגבולות, מגניב שרב כותב ספר ואני מחכה כבר מעכשיו ל 832.