הלכתי לשיעור ניסיון, ללמוד טאי צ'י. יש משהו מאוד מושך בטאי צ'י. אני אוהבת את הגישה ההוליסטית לגוף- הנשימה משתלבת בתנועה ובמחשבה על הקואורדינציה והרפית השרירים. מעניין שניתן להשיג דברים כמו בריאות והרגשה של שלמות עם הגוף גם על ידי הרפית השרירים בכוונה חוץ משרירי הירכיים ועוד שריר מזדמן פה ושם. אני רגילה לחשוב שהדרך להשיג דברים היא כח וקשה לי לשחרר. השיעור הביא אותי לחשוב על מה שידעתי כבר קודם- עודף מתח בשרירים לא תורם לחוזק של הגוף.
השרירים שהכי התגעגעתי אליהם היו שרירי הגב. הכתף היא האיבר האהוב עלי בגוף האדם. אני מאוד אוהבת לראות גב כשהוא מתאמץ לזוז באופן מדויק ומסובך, או להרגיש אותו, במקרה שזה הגב שלי. מדי פעם, בזמן ההסברים, הגנבתי כמה תנועות מכוונות עם הגב, בשביל הכיף.
נהניתי ברוב השיעור. אני אוהבת לנשום, והתנועות של הטאי צ'י מעודדות נשימה מאוד נעימה ומודעת. אני גם אוהבת המון סוגים של התעמלות. לא שאני ממש עושה התעמלות, אבל כשאני עושה- זה נעים לי. אולי בגלל רמות האנדרנלין הפתאומיות, או השחרור של השרירים התפוסים. נראה לי שאם אהפוך התעמלות להרגל אצטרך הרבה יותר משיעורון תנועה בשביל להרגיש את אותו שכרון ספורט.
למרות שהיה נחמד נראה לי שאני לא אשתתף בשיעור באופן קבוע בגלל שהוא מתנגש קצת עם האמונה שלי. למרות שהיה דגש גדול בשיעור על הפרדה בין ההתעמלות והסגולות הבריאותיות הטמונות בה לבין העקרונות האמוניים עליהם היא מבוססת, בהם לא נגענו כלל, ובכוונה, לי הפריעו דברים אחרים. קשה לי עם ההכוונה ללחימה. גם אם זה הגנה עצמית. גם אם מדובר בדימוי המלווה את התנועה ולא ממש בעיטה או אגרוף. גם אם הכל ממש עדין. אני לא מסוגלת לשמוע את המילים "אם יתקפו אותך- עשי כך", גם אם ההוראה היא להתחמק ולא לתקוף חזרה. אני מבינה שלחימה, התקפה והתגוננות הן חלק מהחיים אבל עדיין קשה לי להשלים עם זה. אני מעדיפה לחשוב שלי יש תפקיד אחר בעולם ולהשאיר לאנשים אחרים לעשות את המלחמות (לא בגלל שאני מתקמצנת על המשפחה שלי או משהו. כמה מבכירי הבכירים במשפחתי הם לוחמים. זה פשוט לא אני).
בכמה רגעים הצלחתי לעשות ללחימה אדפטציה לעולם שלי. למדתי שכשבן אדם פולש לתוך המרחב האישי שלי מספיק בפינוי מקום מאוד קטן כדי לאפשר לו להמשיך בתנועה שלו ולתת לו להבין לאן התנועה שלו מושכת אותו. למדתי על החשיבות שבזיהוי התנועה שהאחר עושה לעברי ומה שהוא מצפה שאעשה כדי להשלים אותה. אבל בסך הכל היה קשה לי עם האגרופים והתקיפות. זה מקפיץ ומזעזע אותי יותר מדי. זה כמו שיגידו לי "עכשיו אנחנו עושים תנועה שהמשמעות שלה היא הקרבת מלונים לפני פסלו של אל כלשהו". גם אם זה רק דימוי- יהיה קשה לי לשמוע את זה ברקע.
לסיום, אני מברכת את כולכם בשלום ובריאות טובה ושאף אחד לא יתקוף אתכם אף פעם, אפילו לא בדמיון.
במקום תה 