מספיק לבכות

במסגרת פינת הפרודיות על טקסטים שהתחבבה עלי לאחרונה, הנה פרודיה על על פוסט של עמית פוני שאוהב את היום יומיות המפרכת בירושלים אבל לא את קדושתה:
לפני שבוע בערך נישאו בירושלים דני וסלעית. אני לא רוצה להתעכב על המשמעויות של חתונה כזו אלא רק על נקודה אחת בטקס- הבכי של אב החתן, רובי ליבלין. הקשר המשפחתי אכן נוגע ללב, אבל נראה לי שליבלין הוא דוגמא מייצגת לשיח המקובל בנושאי חתונות. חתונות תמיד כל כך עליזות, סמל לאהבה, סמל דתי, מרכז ההוויה של החתן והכלה, ליבם הפועם של החתן והכלה ערוך ומוגש בערימות מזטים, אהבה לנצח נצחים ועוד ערימה של קלישאות, פאתוס והרבה מאוד התרגשות ודמעות בעיניים. אהבה כזו שאחדותה ושלמותה מונעים מאיתנו כל דיון רציונלי על מה באמת טוב לכלה. אהבה שאין בה יום יום, ואין בה חיים נורמליים ואין בה צורך לאיכות חיים מינימלית, כי מה זה חשוב, האהבה תנצח הכל ואהבה מקלקלת את השורה ואהבה היא טעם החיים ואתם- עשו אהבה, לא מלחמה.
מאחורי הסמלים וההצהרות, כידוע לנו, אין הרבה כיסוי. אהבה זה טוב לאופרות סבון,לשירים מזרחיים, טיעון טוב להיאחז בו מול העוני, המריבות, החותנת והבגידות הבאים עלינו לכלותינו. אבל באמת לעשות משהו עם האהבה הזו? אין צורך. הייתי יכולה ללמוד באיזה קורס ולשמוע שם ציטוט שבן גוריון לא אמר ב- 1949, שהולך ככה:

"עלי להגיד לכם כי יש הבדל יסודי ביני וביניכם, וזה לא רק בשאלת האהבה אלא בכל השאלות. לנו אין אמון רב בערכן של הכרזות, דקלרציות ודקלמציות בין שהן על דברים גדולים וקדושים וחיוניים כמו משפחה ובית ואהבה נצחית… אם אין זה צמוד למעשה מחייב יום יומי קשה ומפרך"

וההבדל היסודי הזה נמשך עד לימינו. דני וסלעית- עזבו אהבה או חתונה, פשוט תתייחסו יפה למי שאתם רוצים ויבינו כבר מהמעשים שלכם למה אתם מתכוונים.