פורים

השנה התחפשתי לדיילת מכירות של פלאפון. כמו שכתבתי בשנה שעברה, אני מעדיפה להתחפש לדברים מפחידים, וכשאני אומרת "דברים מפחידים" אני לא מתכוונת לערפדים ששותים אנשים או אנשי זאב כי אלה לא באמת קיימים (ואל תספרו לי על גרסאות סוג ב' של ערפדים או אנשי זאב. אני מתכוונת לדבר האמיתי, לכל החבילה) אלא לאנשי מכירות שמוכרים לך כל דבר בלי קשר לצרכים שלך. אלה בעצם הערפדים המודרניים. להתחפש לערפד היום זה בערך כמו להתחפש לנסיכה- מדובר בהתחפשות למיתוס מת (שחי בעיקר בסרטים לילדות).

הכנת התחפושת לקחה לי בערך חצי שעה וכללה בעיקר הכנת מדבקות עם הלוגו של פלאפון, שהעתקתי מחשבון פלאפון ישן, כדי להדביק על חולצה לבנה מכופתרת. את הלוגו הגדול מאחורה עשיתי מלבד והדבקתי לחולצה בחובבנות על בעזרת מדבקות מאחורה. אם זו היתה תחפושת לילדים מן הסתם הייתי תופרת. וגם הייתי מקדישה לזה יותר מחצי שעה. הדבקתי לוגואים על החולצה מלפנים, מאחור, על תג שם שקיבלתי פעם בכנס והוסיף לרשמיות הששה לעזור ועל כובע מצחיה בצבעי כחול לבן שאין לי מושג איך הגיע לבית שלי. למרות העבודה החובבנית אנשים רבים באמת חשבו שזו חולצה מקורית, שאלו אם אני עובדת שם ואף לא זיהו אותי. את חוסר הזיהוי אפשר ליחס לכובע. אני לעולם לא הולכת עם כובעי מצחיה. ההבדל בין כובע מצחיה למטפחת, שזו הבחירה הרגילה שלי, היא שכובע מצחיה נראה כמו משהו שאפשר להוריד ומטפחת יוצרת רושם שהיא מחוברת במסמרי צניעות לראש. האמת, כשחושבים על זה, היא בדיוק הפוכה- כובע מצחיה פשוט לא נופל מהראש ומטפחת לא מוכנה להישאר שם בלי להחליק יותר משעה רצוף, במקרה הטוב. להשלמת מראה האדם העובד הוספתי עט תלוי על הצווארון.

בניגוד לשנה שעברה, הכנת התחפושת לא גרמה לי להתקרב למה שהתחפשתי אליו. הלוגו נראה לי חנפני ומנסה להיות מגניב אבל לא. לזכותם יאמר שהלוגו יחסית רגוע- לא זוהר או אדום או צבעוני מדי. הרושם הכללי שנשב מן הלוגו הוא קור. וזו גם מילת מפתח בכל היחס שלי ושל אחרים לתחפושת.

יש קטע בסרט רווק פלוס ילד שבו הגיבור מגלה שבגלל שהוא לא עושה כלום בחיים חוץ מלראות טלוויזיה ולקנות דברים אין לו נושאים מעניינים לשיחה. אפשר להתווכח על הקביעה הזו ויש לי טיעונים טובים לשני הצדדים, אבל ככה בערך הרגשתי בתור נציגת מכירות. אנשים שאלו אותי אילו עסקאות אני יכולה להציע להם ודיברו איתי על עסקאות שונות. זה הכניס אותי למבוכה כי אני לא באמת מסוגלת לאמץ דיבור של אשת מכירות. אני יכולה להבטיח חינם אבל שתי שניות אחרי זה אני אעיר לאנשים על כך שבאותיות הקטנות זה לא ממש חינם. בכל מקרה, אחרי שתי שניות השיחה גוועת או נוסקת אל מחוזות השיעמום הכלכלי המנוכר בהם כולם מדברים הרבה ומעטים מבינים את התמונה הכללית.

אנשי מכירות לא קיימים מבחינה תרבותית. אני לא מצליחה לחשוב על ייצוג תרבותי של איש מכירות (קולנוע, טלוויזיה- למעט קופאית רוסיה שהיתה פעם בארץ נהדרת אבל זו רחוקה מדימוי איש המכירות המלוקק, ספרים, שירים- אולי מושיקו המצויין של דודי לוי, וגם הוא לא איש המכירות הקלאסי). כשאני חושבת על זה, סבא שלי סיפר בספר שלו על ניסיון כושל בלהיות איש מכירות מדלת לדלת. הסוף הוא שהוא לקח על עצמו להתמודד עם הכישלון בנחת על ידי המשימה להשלים דפיקות על מאה דלתות, או משהו כזה. אני הייתי בוחרת להתמודד עם דחיה בדרך אחרת. היבט מעניין של החוסר בייצוג תרבותי הוא חוסר ההגדרה של התפקיד. "איש מכירות" נשמע מבוגר אחראי וממושרד ולא הצעירים הרעבים שקופצים עליך ברחובה של אוניברסיטה כדי להחתים אותך על חוזה מיוחד לצעירים עם מתנת הצטרפות.

הרבה אנשים שאלו אותי אם התחפשתי לנציגת שירות כאשר למעשה אנשי שירות רבים הם מוכווני מכירות ולאו דווקא שירות. אלו שהעדיפו לקרוא לי נציגת שירות ניסו להתחמק מהביכסה של אשת מכירות. כמעט אמרתי להם בעצמי שאני נציגת שירות, כדי לא להפחיד אותם. נציג שירות נשמע יותר בעד הלקוח, אבל זו לא הגדרה טובה של המוכרנים הנלהבים. גם כרישי שיווק ותותחי מכירות לא מצלצל שם הולם לתפקיד (כל הגדרת תפקיד שמכילה בתוכה את המילים תותח או כריש על שלל הטיותיהם אינה הולמת, בהגדרה).אנשים המורגלים באנשי שיווק מהסוג המתנפל מפתחים שיטות ניעור אגרסיוויות ביותר ואינסטינקט התחמקות שנראה לי שטעמתי גם קצת מהם.יש כאלה שניסו למצוא בלואו-טק של התלבושת שלי (לוגו מקושקש בעט) מחאה מכוונת כנגד תרבות הצריכה: "טוב שלא ירדת לרמה שלהם לקחת לוגו מקורי שלהם או חולצה אמיתית שלהם". הסברתי להם שניסיתי להיראות אמיתית לגמרי והלואו טק הוא אילוץ ותצוגת תכלית (תחפושת מושלמת בחצי שעה זה שיא אישי).

עוד תחושה חזקה מפורים- הרגשתי שאני בעבודה. כמו האמריקאים שיש להם בגדי עבודה ובגדי אחר הצהרים, שעושים הפרדה חמורה בין קודש לחול, בין חומר לרוח. אפילו שלא מתאימות לי הפרדות כאלה. אני עושה הפרדות בין בגדי עבודה לבגדי אחר הצהרים אבל רק מסיבות פרקטיות, לא מסיבות של ייצוג הולם. אני שונאת מדים כי הם מדכאים את האינדיבידואליות. אני תוהה איך אפשר להתנגד לרמיסה הזו, פנימית.
ניסיתי לחשוב מי הולך להיות איש מכירות.עלו לי לראש בעיקר צעירים רעבים. במחשבות מיד תירצתי להם תירוצים להתנהגות המכירותית הנלוזה- הם צעירים, הם רעבים. ניסיתי לתקוף את מכשול ההזדהות מכיוון אחר. ידעתי שאם אני אצליח להזדהות עם התפקיד שבחרתי לי לגלם אני אוכל לומר על עצמי בוודאות שהגעתי למדרגה של עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. חשבתי מתי קורה שאני מתלבשת בצורה שלא משדרת כלום למעט פונקציונליות חסרת נשמה. לצערי זה קורה לי הרבה. מעטים הימים בהם אני משקיעה בלבוש צבעוני או אביזרים משלימים (תכשיטים, צעיפים, להסתרק). זה בגלל שאני פונקציונלית. אין לי זמן להתלבש. נראה לי שכאן גם אפשר למצוא סנגוריה של אמת על המקצוע הנאלח שבחרתי לי ליום אחד- אנשים עסוקים יותר מדי בלהתקיים בשביל לחשוב על הנשמה שלהם. זה קורה בכל תחומי החיים, אין להתפלא שמקצוע שלם הומצא לצורך הרחקת האדם מהצרכים האמיתיים שלו ומכירה של צרכים מזוייפים תוך מחוייבות לאינטרס של רווח המעסיק בלבד. צרכים מזויפים הם חלק מהחיים (אני מודעת לכך שיש חברות הגורסות כי מחוייבות ללקוח יוצרת אמינות אבל לא פגשתי בהרבה מאלה).
ייתרון נוסף של להתלבש כמו אשת מכירות הוא שלא שמים עליך, או מרחמים עליך על הכיעור והדלות. זה עוזר להתחבר לחברה מדרך אחרת מזו שאני רגילה אליה (אני רגילה לכמויות תשומת לב ולמבטי קנאה. סתם. אני רגילה שמתייחסים אלי ולא מרחמים עלי כל כך). זה גם קצת טפשי להתחפש לאשת מכירות בתוך כל הנסיכות ונחמד להיות קצת טיפשית, זה מקרב. אנשים מדברים אליך לאט יותר, שתביני. "למה, מכל הדברים שבעולם, בחרת להתחפש דווקא לזה?". אם אני לא עסוקה בלהראות אינדיבידואלית ומיוחדת יש בי מקום לאפשר לאחרים להיות כאלה. לא להתבייש ממני כי מה שהם יעשו יהיה יותר טוב מהתת רמה שלי.
להכניס לוגו של חברה מסחרית לבית הכנסת הרגיש לי כמו צלם בהיכל. יותר מאשר ללכת עם רעלה. הניסיון לגשר בין העולמות השונים הכניס לי למודעות את הצער על גלות השכינה ואת הצורך בתיקון אבל לא הרגשתי מתקנת אלא תקועה בעבודה על התיקון.

יצא קצת ארוך והירהורי, אני מקווה שהצלחתם לקרוא עד כאן. אני מודה שהתהליך של התיידדות עם הפחד והדחייה ממוכרנים עמוסי ביורוקרטיה ניירית, למרות התקדמות קלה, די נכשל. קשה לי להודות בזה (תסתכלו על כמות סיפורי הכישלון כאן בבלוג ותבינו כמה אני אוהבת לשתף בכישלונות). דרושה עוד עבודה. אני מקווה שבעתיד אני אלמד להתמודד עם ההכלה שלהם בקורקטיות נקייה מכעס או פחד ולא אאלץ להכריז עליהם בליבי כמחוץ לתחום ובלתי ראויים לגאולה.