חסרונות החינוך הדמוקרטי

לחינוך הדמוקרטי שלושה חסרונות: הוא עלול להציב בפני התלמידים משימות שאין להם עדיין את הכוחות להתמודד איתן, דורש המון השקעה מצד המורה ומזניח את החינוך האמוני. קראתי עכשיו פוסט של נעמה על השימוש בשיחה כיתתית במקום בפתרון בעיות על המקום. השיחה הכיתתית הופכת את הבעיה לבעיה משותפת (יש לנו ילד שלא מרגיש אצלנו בנוח) ומטילה את האחריות לפתרון על כל הכיתה.

פתח למניפולציה של המורה

כשהייתי קטנה לא אהבתי את הפתרון הזה. היה נדמה לי שהמורים השתמשו בזה ככלי לפתרון הבעיה שמציקה להם, בדרך שלהם. הם ידעו שיש להם יתרון בשיחה הכיתתית, שהם יכולים לבחור את נושא הדיון ולהטות את התוצאות בעזרת היכולות המנהיגותיות והרטוריות שלהם. לעיתים ראיתי בבירור שלמורה היה קשה יותר להגיע לתוצאה הרצויה לה על ידי שיחה עם התלמיד הסורר או עם השנים שיש ביניהם מחלוקת. סיטואציה כזו מקשה על הרגעת הרוחות כי כל המעורבים מתלהבים, ומבחינת יחסי הכוחות בין המעורבים בשיחה יחסי הכוחות מוטים כנגד המורה, יחסית לשיחה כיתתית שבה הרוב הלא מעורב בבעיה הנקודתית יעדיף להצטרף למורה ולתמוך בה. לפעמים הרגשתי שהבעיה היא בעיה של המורה (איחורים למשל, או רעש בכיתה) ושההסבה של הבעיה לבעיה משותפת היתה מלאכותית ("את מדברת ומפריעה לכל הכיתה"- לא נכון. הם מעדיפים להקשיב לי מלהקשיב לך). שהפניה לכיתה נעשתה כדי לקבל חותמת גומי של אחריות קבוצתית ולא ניתנה לי באמת היכולת להכריע בכוחות עצמי. זה קשור גם לחוסר היכולת להכריע בעצמי, בגלל שהייתי קטנה וזה היה מסובך לי.

המשימה גדולה על התלמידים

אפשר לתלות את הבעיה שלי עם שיחה כיתתית בנטיה שלי לחמוק מאחריות. זה יהיה נכון, אבל אני תוהה אם הייתי מסוגלת להתמודד עם אחריות כזו באמת. על פי תוכנית השלבים שלי להתפתחות הילדים, המרכיב החשוב והקשה ביותר בהתפתחות הוא האחריות. הילדים שלי יודעים שזו התכונה העיקרית של מבוגרים, חזקים וגדולים באופן כללי. מי שגדול וחזק התפקיד שלו זה לשמור. ההורים שומרים על הילדים וכשהילדים יהיו גדולים נרשה להם לשמור- על עצמם, על האחים, על החברים, על אחרים באופן כללי. זה מאוד ברור אצל פעוטות- אני לא מצפה מילד בן שנה וחצי להיות לגמרי אחראי על פגיעה פיזית בחבר. אני מנסה ללמד אותו, אבל לפעמים צריך להשלים עם זה שמדובר בתינוק שעוד לא יודע שהתנועה שעשה מכאיבה לאחרים. ככל שהילדים גדלים אפשר להעביר אליהם עוד אחריות אבל צריך ללמוד עבור כל גיל מחדש עם כמה אחריות הם מסוגלים להתמודד. לפעמים המעבר מפתרון בעיות באופן סמכותי לפתרון בעיות בעזרת העברת הסמכות לכיתה יכול להציב אתגר גדול מדי עבור הכיתה. צריך לשים לב שהכיתה אכן רואה בבעיה בעיה ומסוגלת למצוא פתרון מתוך עצמה ולא לקבל בלי דעת, באופן קבוצתי, פתרון מוכתב מלמעלה.

עומס על המורה

נעמה ציינה בפוסט שלה את התמיכה החשובה של המורה בפתרון הסכסוך (בדוגמא שלה היא תיאמה ביקורים של חברים מהכיתה זה אצל זה אחר הצהרים). מציאת פתרונות כוללים ויצירתיים דורשים, לעיתים קרובות, מאמץ מיוחד מצד המורה. מאמץ שאי אפשר להכניס אותו לשעות הרגילות של המורה או לנהלי העבודה הקבועים שבשגרה. על מנת לנהל שיחה כיתתית, אני לפחות, הייתי צריכה לחשוב על תרחישים, לחשוב על הפתרון שאני הייתי מציעה למצב- גם אם לא לבצע אותו בעצמי או להציע אותו בכלל. הייתי צריכה להגיע לשיחה בריכוז מאוד גבוה לזהות דינמיקות וכיוונים בתוך השיחה להקשיב באמת ולשקף לכיתה את הדעות השונות שעולות. הקשבה תמיד דורשת אנרגיות. הטענה שלי היא שלפעמים ההקשבה דורשת אנרגיות רבות מאוד ומעמיסה מאוד על המורה. לפעמים אני שומעת את הבן שלי מדבר ואומרת לעצמי- יצרתי מפלצת רטוריקה קטנה. הוא מדבר בניסוחים שמנסים להיות בוגרים ואחראיים. כל דבר שלא מוצא חן בעיניו הוא בסיס לוויכוח סבלני ומנומק והוא לא מוותר ולא מפסיק לענות ולהעלות טיעונים חדשים. אני שמחה שזה דיבורים ולא מכות. אני שמחה שגם הוא וגם אני לא פותרים את המצב באלימות (למרות שלפעמים, אני חייבת להודות, אנחנו כן אלימים) אבל לפעמים הדיבורים מתישים.

חינוך לסמכות

חסרון שלישי של השיחה הכיתתית, שאולי כדאי להעלות בנפרד, הוא הצורך בסמכות. בתור אדם מאמין, אני לא מסתפקת בדמוקרטיה בלבד אלא גם מנסה לחנך לאמונה ואמון. לפעמים צריך פשוט לעשות מה שמישהו אחר אומר, להתכופף בפני אדם חכם ומשמעותי ולוותר. חינוך למתן קרדיט כזה למורה הוא הכנה למתן קרדיט כזה לאלוהים וגם לחלק אלוה ממעל בתוך כל אדם אחר. אנשים דמוקרטיים מדי צריכים שקיפות ואני מאמינה גם בנסתר וגם בזה שאי אפשר לדעת הכל. שיחה כיתתית היא ויתור על סמכות וצריך לחשוב איך לחנך בכל זאת לסמכות ואיך לאזן אותה עם התנהגות סמכותית.