מה אני קוראת (23)

סיימתי לקרוא את "השקרן מאומבריה" וזה גורם לי לרצות לעשות מקלחת. הרושם העיקרי מהספר הוא איכס. הספר מלא בריחות מגעילים, בליכלוך, כל סוגי הפרשות הגוף השונות, גופות במצבי רקבון משתנים. אוכל מגעיל, מקולקל, יותר מדי אוכל, פחות מדי אוכל (נקודת אור קטנה- למיטב זכרוני אין קניבליזם בספר. אולי בטעות). נראה לי שגועל נפש מהסוג הזה זה כל מה שצריך כדי ליצור אווירה תקופתית של ימי הביניים. אפשר לגמרי להשמיט את כל הנסיכות והאבירים ואני אזהה את התקופה. גם כל (או, בקריאה מסוימת, רוב) האנשים בספר מגעילים ואני רוצה להאמין שזה לא מרכיב הכרחי בתיאור ימי הביניים, או כל תקופה אנושית אחרת. הם משקרים, מנצלים זה את זה, הורגים, רודפים אחרי הכבוד, לא נאמנים לעיתים קרובות.

המעשים הטובים והתכונות הנעלות נוצצים בספר כמו יהלומים בבוץ (לא שראיתי יהלומים בבוץ. ראיתי יהלומים באקריליק. לא נוצצים בכלל. אולי אם הבוץ מסביב ולא ממש על היהלום. ויש שמש טובה). זה גם המסר הלא בנאלי של הספר, בעיני- אולי אנחנו מגעילים אבל בכל זאת עשינו משהו טוב פה ושם. גם המעשים הטובים עצמם, לא רק שהם נדירים אלא פעמים רבות האדם משכנע את עצמו שאין מה לדאוג- הוא לא טוב באמת אלא רק עושה את הדברים לטובת עצמו, ולפעמים זה משכנע גם אותי כקוראת. המעשים הטובים מוצפנים היטב וצריך לקרוא הרבה כדי להבין ולהשתכנע שמדובר בהרבה מעשים טובים, גם אם למורת רוחו של העושה אותם. המשפט "איכס, עשיתי מעשה טוב, מה קרה לי", שיכול תיאורטית להישמע מפיהן של דמויות בספר הוא משפט מרענן. נסו אותו ותראו אם לא כל הפה שלכם נהיה מנטה. סתם. פשוט לא ראיתי גישה כזו כבר המון זמן. אני מעדיפה את המסר הזה על פני ספרים שמציגים את כל האנושות כמגעילה (אולי 'זכרון דברים' ) או חלוקה דיכוטומית בין טובים לרעים כשהטובים מעולם לא עשו דבר מגעיל בחייהם ואם כן אז הם כיפרו עליו ושבו מדרכם הרעה והרעים הם מופת למגעילות.

אני אוהבת את הביקורת של הסופר על הניתוק בין דתיות למוסר. למרות זאת, כמו בביקורת שלי על זורבה היווני, אני לא חושבת שיש הכרח שאנשים דתיים יהיו מגעילים. הסופר מחמיר מדי. הרעיון של הניתוק בין הדת והמוסר לא מקורי מספיק ואשמח לקרוא ספר שידייק אותו. חלק מהביקורת על הדת היה על הדברים הרגילים- חוסר כנות- אמונה לא אמיתית, תאווה, רדיפת בצע. החלק הזה בביקורת על הדת תמיד נראה לא מספיק מנומק בעיני. התכונות הרעות הללו הן לא חלק בלתי נפרד מהדתיות. ניתן בהחלט להיות איש דת בלעדיהן. לביקורת אחת יש להתייחס בצורה רצינית והיא הביקורת על הכבוד המוגזם, לדעת המחבר, הניתן למתים. אני חולקת עליו אבל חושבת שהנושא בהחלט שווה דיון וגם רלוונטי לשיח הציבורי (קבורה דתית או לא).

בטח אתן רוצות לקרוא גם משהו על העלילה. סיפור מסע. הגיבור נמלט מן החוק בגלל פשע שלא עשה. בדרך משתדל לחיות טוב. בצמתים המרכזיים של הספר הוא מתלבט בין חיי נצח, חיי שפע או מוסריות, כשכל אחת מהדרכים מיוצגת על ידי מקומות פיזיים שונים אליהם יכול הגיבור ללכת והיחסים בין הדרכים השונות מוגדרים שוב ושוב- האם הן סותרות או רק נדמה שהן סותרות? האם ניתן ללכת קצת בדרך אחת ואחר כך לחזור לשניה כאילו כלום? ועוד. ברוך ה', את כל זה אפשר להגיד רק במבט לאחור על הספר ולא תוך כדי הקריאה. הספר קריא (חוץ מהאיכס) והסיפור סיפורי. בקטעים מסויימים לפני שגיבשתי לי תמונה כוללת על הספר הוא נראה כמו ספר פנטסיה רגיל לגמרי שבמקום חוקים משונים, גיאוגרפיה מקורית או יצורים דמיוניים משתמש בימי הביניים בשביל ליצור הזרה. אפילו יש נסיכות ואבירים.

מומלץ למי שלא מפריע לו לדמיין את ימי הדבר של המוות השחור (כמה כאלה כבר יש? אם הייתי יודעת לפני הקריאה על הצורך בלדמיין את מגפת המוות השחור כנראה הייתי מוותרת).

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s