בין ספרי היומולדת קיבלתי גם את קובץ הסיפורים "ככה נראית גאולה" מאת חיותה דויטש. אני קצת אלרגית להצהרות המשלבות בתוכן את המילה גאולה, אז שם הספר הפחיד אותי טיפה. גם הסיפור הראשון לא הרגיע אותי: הוא היה משל שקוף וגמלוני בו לכל הגיבורים קראו בשמות המסמלים גופים פוליטיים והשאלה באיזה בחור תבחר הגיבורה נראתה כמו מניפסט פובליציסטי בעיתון ולא כמו סיפור אהבה. אף ציפור לא צייצה, אף שיר לא נחנק בגרון ויותר מדי דברים קרו בלילה של רצח רבין.
המשך הספר היה טוב יותר, אם כי עדיין התקשיתי לשמוע את ציוץ הציפורים או את המולת הרחוב. אולי זה הקושי הכללי שלי עם סיפורים קצרים שמדלגים על הקטע של להכניס אותך פנימה וממשיכים לשעוט עם העלילה כאילו אין עולם מסביב. אהבתי במיוחד את הקטעים בספר המזכירים אמנות, ויש כאלה רבים להפתיע. הקטע האהוב עלי הוא קטע מתוך הסיפור ככה נראית גאולה שבו שוטר חולם על שהוא לוקח נחקר אבוד למוזיאון מראה לו ציורים של ציירים דגולים ואומר לו "אפשר לצייר גם ככה" והוא עונה, חסר אונים: "אני לא יודע, אני לא יכול". דימוי מאוד יפה. אני אוהבת להשוות את יחסי השוטר-נחקר לעמידה בשער החוק או יחסי משטרה- אנשים פשוטים אחרים מתוך ספרים. אני אוהבת את האחריות והחמלה של השוטר כלפי האדם הפשוט. בעיני זו הצעה ליחסים טובים יותר בין אדם למדינה בכלל. אני גם אוהבת את הייאוש מלצייר כמו צייר דגול. אני אוהבת שסופרים מרשים לעצמם להציג שאלות בסיפורים במקומות שיש להם שאלות ממש טובות (כמו כאן- מה אמור לעשות בן אדם שלחיות חיים נורמטיביים מבחינתו זה בלתי מושג כמו לצייר ציור של שאגאל).
אני אוהבת את הסיפורים בקובץ שמשחקים עם גבולות הז'אנר שהם בחרו לעצמם. יש לי חולשה עתיקה כלפי סיפורים בלשיים המערערים על יסודות הסיפור הבלשי. בהתאם לכך, אהבתי מאוד את הסיפור הבלשי שמעמת בחינניות את הערכים המצויים בספרי בלש עם ערכים דוס-בורגניים (הבחור שקורא כל הזמן ספרי בלשים וחולם על לבלוש בעצמו מגלה שזה לא כיף לתחקר את כולם על חייהם הפרטיים ולחשוד בכולם). ויש עוד סיפור משחקי שלקראת סופו השורות מתחילות להתחרז קלות.
אם להכליל, הקטעים האהובים עלי בספר הם הקטעים המתכתבים עם התרבות הכללית ולא נשארים סגורים בתוך ד' אמות של מתנחליות, ולצורך העניין זה לא חשוב את המתנחליות מתרחשת בתל אביב או בתל גרגירים ד'. אני לא אוהבת שאלות פנימיות שאין להן קישור לעולם, שלא שואבות השראה מהערכים בעולם החיצון, שלא מכבדות מהלכים מחשבתיים רציניים שנעשו כבר בעולם בנושא וחשות להמציא את הגלגל מחדש באופן חובבני אך מקומי. ספרות זה לא קובה- צריך קשר עם העולם אחרת אתה מוצא עצמך מתקן שוב ושוב מכוניות דמה משנות החמישים. הקטעים הפחות אהובים עלי הם בדיוק אלה: הקטעים שמבוססים בקלישאות הגטו הדתי לאומי מתנחלי.
בסך הכל מדובר בספר חיובי ביותר עם כמה דימויים פיוטיים במיוחד שאפשר לארוז לדרך.
במקום תה 