לא הבנתי את הספר "הקוראת המלכותית". הוא מדבר על מלכת אנגליה שמתמכרת לקריאה ומזניחה את חובותיה. התיאור של התמכרות לקריאה אמין. מעבר לתיאור תהליך ההתמכרות אין בספר שום הסברי עומק על הסיבות לכך שהקריאה ממכרת יותר מעיסוקים אחרים. התיאור של חובותיה של מלכת אנגליה קצת רחוק מהעולם שלי, ולכן גם לא ממש אכפת לי שהיא מזניחה אותם. נראה שיש בספר שני סיפורים שונים- על מלכת אנגליה ועל אישה המתמכרת לספרים. כאילו הסופר חשב לעצמו "בא לי לכתוב ספר על אישה המתמכרת לקריאה. מה יהיה המקצוע שלה? יאללה, נלך על מלכת אנגליה, יהיו קטעים". בסופו של דבר הקריאה לא עוזרת למלכה בכלום כי בכל אנגליה כולה יש רק אדם אחד שקורא ספרים, חוץ מהמלכה והבחור לא זמין. המלכה נורא רוצה לדבר עם מישהו על הספרים ולא מוצאת. סוף.
השימוש במקצוע המכובד של מלכת אנגליה מאפשר לסופר למלא את הספר בבדיחות מלכת אנגליה כמו: חה חה, כמה משעשע, אני מעסיקה מישהו מניו זילנד, פרובינציאלי שכמוהו, ואני לא מפסיקה להזכיר לו שהוא משם כדי שיתבייש, חה חה. וגם: הכרתי פעם את [הכנס שם של סופר מפורסם] וגם את [סופר מפורסם ב', סופר מפורסם ג' וסופרת מפורסמת] באחד מביקורי הרישמיים בטקס רישמי ורישמי כלשהו. חבל שאז עדיין לא קראתי אף אחד מהספרים שלהם ואפילו עוד לא ידעתי איך מאייתים את השם שלהם נכון. לא ידעתי איך מאייתים אף שם נכון. כולל את שלי. כמה בורה הייתי. ספרים זה טוב.
הספר מלא בניים דרופינג. ברוב המקרים בכלל לא מספרים על מה הספר שהמלכה קוראת ורוב הספרים כמעט ולא מעשירים את העלילה בהתייחסות לתוכנם ולקשר כלשהו בינו לבין הסיפור על המלכה. נראה שכל רשימת הקריאה של המלכה נפרשת בפנינו על מנת שנעריך את עצמנו האם קראנו את הספרים הנכונים או לא. אני חייבת להודות שרשימת הקריאה של המלכה מאוד לא דומה לשלי. בעיקר בגלל נטיות אנגליוצנטריות מובנות מצד המלכה. מלבד לצרכי התפארות בשמות רבים של ספרים וסופרים לא ראיתי צורך בפירוט הרשימה.
המלכה מנסה לנצל את הקריאה על מנת לתפקד טוב יותר כמלכה. מהר מאוד היא מגלה שאף אחד באנגליה לא קורא ספרים מלבדה והעם לא שש לדבר איתה על ספרים או אפילו לשמוע ממנה עליהם. בזה נגמרים הרעיונות של המלכה על איך לנצל את הקריאה כדי לתפקד טוב יותר כמלכה וכאדם ומרגע שנכשלה- הקריאה הופכת לעניין אגואיסטי שאין לו טעם מלבד העשרת חייה הפרטיים של המלכה והוספת עניין. המלכה הופכת להיות קשובה יותר אבל זה לא עוזר לה, משום מה, למלוך. הסתירה השקרית, לטעמי, בין קריאה לעשייה נשמרת לאורך כל הספר.
עושה רושם שהמלכה היא אחד האנשים הבודדים ביותר עלי אדמות או סוציופאתית למופת. היא קרירה לגמרי כלפי משפחתה, לא מתעניינת בגורל חבריה המעטים וכמעט לא מנסה לקשור חברויות כלשהן. הסופר מנסה לתלות את הסוציופאתיות של המלכה ברשעותם וטפשותם של הסובבים אותה אבל יש גבול להיקפים שבהם טיעון כזה יכול לעבוד. אני לא מאמינה שבכל אנגליה אין למצוא אדם אחד שאפשר לדבר איתו, אפילו אם את מלכה ויועצי שווא ממררים את חייך.
הספר שווה בגלל שהוא מתאר התמכרות לקריאה. זה רגש מוכר ואהוב שלא ברור אם הוא חולשה או מעלה ועצם ההתלבטות בין ההגדרות ההפוכות זה כבר מעניין. קיוויתי למצוא בספר התייחסות לתופעת הרכושנות המוגברת כלפי ספרים (רוצים שיהיה לנו אותם, לא משחררים אותם הלאה בקלות, מנסים לגנוב ספרים בכל פעם שנקרית הזדמנות בדרכנו. טוב, האחרון היה שקר, אבל אתן בטח מבינות למה אני מתכוונת) אבל לא מצאתי. לתופעות לוואי אחרות של קראנות מוגברת דווקא כן הייתה התייחסות. למרות התכונה החיובית הזו, לא מצאתי בספר, ביינתיים, אמירה מקורית ומשמעותית על קריאה. אולי אני אבין אותו בפעם אחרת.
שימו לב: אני מעריכה שבזמן הקרוב כל הספרים שהתאספו אצלי סביב היומולדת שלי יגיעו למדור מה אני קוראת וייצרו מינון מוגבר של מה אני קוראת. עמכם הסליחה.
במקום תה 
הבעיה העיקרית שלי עם התמכרות לקריאה היא כשהתקף קריאה קורה בדיוק כשאני צריכה לעשות משהו אחר, ואני צריכה את כל השעות שלי, כולל את שעות השינה.
מאוד מתסכל לגלות את עצמי סוגרת ספר כלשהו בארבע לפנות בוקר יומיים לפני מבחן. במיוחד אם הספר אפילו לא היה טוב במיוחד.