תיק

אני רוצה תיק. אני רוצה תיק, אני רוצה תיק, אני רוצה תיק. בהמשך לפוסט קודם כלשהו,שאם יהיה לי כח אני אוסיף אליו קישור (הנה), בפוסט הזה אפשר לראות איך אני מתמודדת עם אובדן של התיק היחיד שלי. או יותר נכון- איך אני לא מתמודדת. לאחרונה נגמר לי התיק. יש אנשים שמאבדים דברים, יש כאלה שמוסרים אותם הלאה בנועם כשבאה העת. אני מאלה שגומרים דברים. כפי שאמרתי כבר בפוסט ההוא, שאולי יש כאן קישור אליו ואולי לא, יש לי רק דבר אחד מכל סוג. כך היה גם עם התיק שלי. מיאנתי לשים לב לסימנים המקדימים. סירבתי לראות איך הריצ'רץ' הלך, הצבעים דהו, הרקמה התעקמה וכמה חוטים בצבצו עד שכבר היה מאוחר מדי וידעתי שהתיק לא יסחוב עוד שום דבר. במשך כמה ימים הוא עוד היה תלוי על מתלה המעילים, משמר את האשליה כאילו עוד רגע אני תופרת אותו. במשך הזמן הוא הפך למזכרת. אני יודעת שלא אוכל לתקן אבל לזרוק אותו זה להיפרד מחתיכת חיים, אז אי אפשר. אולי כשיהיה לי תיק חדש אוכל להתנכר אליו כמו שצריך.

העניין הוא שאני כמעט אף פעם לא נמצאת ליד חנויות תיקים מהסוג שאני אוהבת. נדמה כאילו יש חנויות תיקים בהרבה מקומות, אבל חנויות תיקים הן מסוג החנויות הנדירות שלא מאמינות במבחר. הן לא מגיעות לרמה המזעזעת של חנויות שראיתי פעם בכיכר המדינה (הייתי שם פעם אחת. סיפור מוזר לגמרי. אולי בפעם אחרת) בהן יש שמלה אחת, שאר החנות מעוצבת בצבעים שמתאימים לשמלה הזו וזה כל מה שיש שם. הן לא מגיעות לרמה הזו אבל אפשר לזהות בבירור את חנויות תיקי "דודה שלי" את החנויות של "קניתי בהודו 1000 בשקל ואני משתדלת מאוד לא לצחוק כשאני מציעה לך כל תיק ב-50 " ואת חנות התיקים לפרחה המתלמדת. שלא כמו חנויות בגדים, שיש להן סגנון ייחודי אבל תמיד אפשר למצוא המון חנויות בגדים מסוגים שונים יחד, חנויות תיקים לא באות במגוון. באיזורים בעיר בהם יש חנויות תיקי דודה שלי הן יהיו שם בחבורה, חזית אחת כנגד הטעם הטוב ואם נקלעת לשם עדיף שתוותרי מראש.

אני מוותרת מראש. אני לא מגיעה לאיזורים עם תיקים כלבבי. אולי מפני שאני עדיין רוצה שיהיה לי תיק בדיוק כמו הישן, אבל אני די בטוחה שזו לא הסיבה. במקום לנסות להגיע למקום שבו יש סיכוי למצוא לי תיק אני מפתחת חלומות בהקיץ על גזל תיקים מבחורות עם תיק מתאים שעוברות ברחוב. או, בחלומות הידידותיים יותר לסביבה, להציע להן לקנות מהן את התיק שלהן. היחס ההפוך בין כמות הבחורות עם תיקים ראויים למספר התיקים הראויים שאני פוגשת בשיטוטי חנויות נדירים מתסכל ביותר. אולי כולם שמעו על חנות ואף אחד לא גילה לי. יותר סביר שאני פשוט לא יוצאת מהבית רחוק מדי, למשך זמן מתאים או ללא ילדים.

התיק של אפרת, 2004-2009.

* התחלתי לכתוב את זה מזמן וסיימתי היום. בינתיים כבר, במקרה לחלוטין, מתקרב יום ההולדת שלי. אהמ. תיק צד, דוגמאות עדינות, מתאים לקלסר. אהמ. למעשה, הפוסט נכתב בהשראתם של שני תיקים שנגמרו יחד בצירוף מקרים מעצבן שאולי מדגיש עוד יותר את חסרונם. השני היה תיק צד קטנטן מבד בגודל כיס שיכול להכיל רק ארנק לא גדול. אהמ.