מסיבת פיג'מות

כשעושים טריינינג מודפסים לכל המשפחה המאוד מורחבת זה נראה כמו מסיבת פיג'מות ענקית. היו בכינוס המשפחתי כל מיני אנשים שלא ראיתי מעולם ומסתבר שהם בני דודים שלי מדרגה כלשהי ומישהו דאג לכך שהרושם הראשוני הזהה שנקבל זה מזה יהיה- הנה איש מוזר בפיג'מה.האופציה השניה ליצירת רושם ראשוני היא כמובן "הנה הסנוב שלא נאה לו ללבוש את הטריינינג המשפחתי". כולם כמובן מנסים את "אמנם יש לי טריינינג כמו לכולם אבל אני לובשת אותו בצורה מיוחדת יותר" אבל יודעים שזו אשליה ואין דרך מכובדת לצאת מזה (כל האופציות הנ"ל אינן תקפות, אגב, לילדים מתחת לגיל 3 שלובשים טריינינג במידה 8, כי זה הכי קטן שהצליחו להדפיס. זה תמיד חמוד להפליא כשילד לובש קפוצ'ון שמגיע לו עד הברכיים).

כשהייתי קטנה היינו עושים חולצת חבר'ה כמעט לכל אירוע שהשתתפנו בו יחד. "ההליכה למכולת, אוגוסט 1995" או "מחזור 86', מחניים על הדשא הגדול" מעוטר בשמות המשתתפים. האגדה מספרת על יונתן בילט, שחקן, שמדי פעם חמד לצון (לחמוד לצון נראה כמו המצב הטבעי שלו) ושילב לתוך שיחת טלפון לא אמיתית באוטובוס את שמות בני המחזור המודפסים על החולצה של האיש שנוסע לפניו באוטובוס תוך שהוא גורם לקורבנותיו לזוע בכיסאם, תוהים האם גם הוא היה חלק מהחבר'ה שלהם והאם הם אמורים להכיר אותו. בשלב מסוים התחלתי להיות סרבנית חולצות. הגעתי למסקנה שממילא לעולם אני לא באמת משתמשת בהן (למעט אחת שהיא פיג'מה מצוינת, אבל יש גבול לכמות הפיג'מות שהארון שלי מסוגל לאחסן. הבית קטן והארנונה הירושלמית מביאה אדם לחשוב עד כמה באמת נחוץ לו המטר הרבוע הנוסף). מלבד זאת, באופן עקרוני אני נגד גבייה ספונטנית של כספים נוספים מעבר למוסכם על אירועים שהולכים אליהם ביחד כדי לא לבייש את מי שאין לו. בתור מדריכה ראיתי חניכים שיצאו למסעות ומחנות בהשתתפות מסובסדת והתביישו כשזה הגיעה לגבייה נוספת ולא מתוכננת שיכלה להגיע לאחוזים נכבדים מתוך הסכום שהם שילמו על האירוע כולו.
יש בנים כאלה שהולכים עם חולצות מחזור כל החיים. יש להם מבחר עצום ומרשים ונדמה שמאגר החבר'ה שלהם הוא אינסופי. כולם בסוף מסיימים את חייהם הקצרים בלימודים של מדעים מדוייקים כלשהם או משהו ריאלי ביותר, נקברים תחת ערימות של שיעורי בית (בהתחלה להכין, אחר כך לבדוק) והעולם נזכר בהם מחדש רק אם במקרה הם זוכים בפרס נובל.

בחזרה למפגש המשפחתי- היה גם משהו נחמד במסיבת הפיג'מות המשפחתית הזו. למרות שלא הכרתי רבים מהאנשים כולם נראו שייכים אחד לשני, כולם נראו חלק ממשפחה אחת, כאילו כולם כן מכירים זה את זה. זה היה ממש מחמם לב. התחלתי לראות קווי דמיון לא קיימים בין אנשים אקראיים שעברו מולי. שמחתי על קיומו של ענף ג'ינג'י ביותר במשפחה ותהיתי אם יהיה לנו חלק מפתיע בג'ינג'יות הזו או שהיא נחלתו הבלעדית של חלק נידח כלשהו במשפחה שאם גן ג'ינג'י ניסה אי פעם לפלס את דרכו אלינו דרך העץ המשפחתי הוא ככל הנראה כבר קרס בדרך מאפיסת כוחות.

לסיום- עצה (הנה אני מרגישה כמו אודטה): אם נקלעתם למצב המזמין חולצת מחזור או משהו דומה- שכבה עבה של אקולוגיה תוכל להסתיר יפה את הסנוביות. שווה לנסות בבית.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה איזה כיף, דמיון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s