המנגנון של הסליחה מעניין כי אי אפשר לשנות את העבר. למדנו על הסליחה בשיעור פרשת השבוע בבית המדרש. מה בעצם אני רוצה ממי שאני מבקשת ממנו סליחה? זה גם די מציק שמבקשים ממך סליחה- יכול להיות שאת עדיין כועסת והבקשה מכריחה אותך להירגע מהר משתכננת, ובכלל- די נוח לך שמי שפגע בך מתייסר לעצמו במחשבות על הטעויות שלו. לא ממש מתחשק לך לנחם אותו ולהגיד שזה לא נורא ושכחתי כבר (כי לא שכחת, על מי את עובדת) ובא נהיה חברים. וגם אם בא נהיה חברים- תמיד יגיע הויכוח שבו להזכיר חטאי העבר הופך להון מוסרי ונותן לך עדיפות על פני הפוגע. בכלל לא משתלם לסלוח. יותר טוב לנצל את זה ולסחוט מזה כל טיפת אני צודקת ואת לא שאפשר.
בפרשת השבוע האחים של יוסף מתחננים שיסלח להם על שמכרו אותו לעבד ואמרו לאבא שלו שמת ומציעים עצמם לעבדים כדי לכפר על חטאם. יוסף, מצדו, מפנה אותם אל האל בשאלה "התחת אלוהים אני"? ואומר להם שהאל סידר את הדברים כך שלמרות הכוונה הרעה הכל יסתיים על הצד הטוב ביותר ובזכות זה שנמכר לעבד היום הוא כבר בכיר במצרים ויכול לפרנס אותם בשנות הרעב. בבית המדרש הורגש הצער של יוסף על התהום שנפערת בינו לבין אחיו. היחסים ביניהם מעולם לא היו קרובים, אבל אולי עכשיו מתגבשת אצלו ההכרה שהם גם לעולם לא יהיו כאלה. זה דבר נורא לשמוע מאח שהוא רוצה להיות עבד שלך ולענות לו שלא ידאג- אתה תמשיך לפרנס אותו. איפה האהבה? היחסים בין האחים הם רק כלכליים וניתן לדבר עליהם רק במונחים של עבדות או פרנסה?
לא אהבתי את הסליחה האין-סופית של יוסף- הכל מלמעלה. זה מגמד את החשיבות של המעשים האנושיים. אם האל יכול לסובב כל מעשה לכיוון חיובי, מה הערך של שיקול הדעת שלנו? אפשר לחשוב כמעט שהחטא של האחים כלפי יוסף היה חלק מהתכנית האלוהית מראש. אולי בעצם טוב שמכרו אותו אחרת לא היה להם היום מה לאכול. אני לא יכולה להשלים עם אמירה כזו- זה לא טוב שהם מכרו אותו, אפילו אם האל דאג לסוף טוב, ויוסף היה צריך לומר להם את זה ולהוכיח אותם, לא לנחם אותם ולהשלות אותם כאילו למכור אח זה סבבה.
מצד שני, בקשת הסליחה של האחים לא משאירה מקום לשכחה, לפתרון, לשיקום היחסים. הם מציעים לו להיות עבדים שלו. קשה לי לחיות עם תפיסה שאומרת בכזו חריפות שעל טעויות משלמים כל החיים. שהחברות שלנו לעולם לא תהיה מה שהיתה פעם.
חוסר ההסכמה עם הגישה של האחים ושל יוסף הוביל אותי לשאלה למה אני מצפה. איך אפשר לשכתב את הסוף כך שיהיה סוף טוב. מה אמור לקרות אחרי שפוגעים במישהו? איך מתנהגים? מה חושבים? איך סוגרים את זה יפה וממשיכים הלאה: בלי להתעלם מהפגיעה, בלי להתעלם מהחברות?
אחר כך העברנו את מוקד הדיון למשפט "התחת אלהים אני" שהיה תחילתו של פתרון. יוסף מפנה את אחיו לאל. הוא מסרב לשפוט אותם ולקצוב את ענשם. האל הוא השופט היחיד- הוא יוסיף ויתנהג אליהם כמו שהוא חושב לנכון להתנהג לאנשים בכלל ולאחים האלו בפרט.
יוסף לא נעלב. יש בעלבון שיפוט של האחר. יוסף לא שופט את אחיו. העלבון נובע מציפיה שלא מומשה. חשבתי שמישהו יתנהג אלי בדרך מסויימת אך התבדיתי וקיבלתי פחות משחשבתי. העלבון הוא הידיעה שהיה מגיע לי יותר, אבל יש עוד אפשרויות לתגובה: כשמבינים שהיתה ציפיה נכזבת אפשר גם לחשוב שאולי הציפיה היתה מוגזמת, וכנראה שלא יכולתי לצפות לכזו התנהגות מהאדם ההוא אלא לפחות. יכול להיות שההתנהגות שהעליבה אותי היתה בדיוק מה שהיה מתאים לאדם השני לעשות, בדיוק מה שהוא רצה לעשות ומה שראוי היה שיעשה, ואני צריכה לעדכן את הציפיות שלי ממנו- להישען יותר על עצמי, פחות עליו. אם פגעו בכבודי- להשעין את ההערכה העצמית שלי על דברים אחרים ולא על אמירות של אחרים. אם פגעו בי פיזית- לקחת אחריות ולהיערך טוב יותר לאפשרות של פגיעה דומה בעתיד. לא לסמוך באותה מידה על כוונותיהם הטובות של האנשים ולסמוך על עצמי קצת יותר.
הצד הפוגע מופנה לאל, לבדיקה של אופן קבלת ההחלטות שלו. יתכן שהמסקנה תהיה שההתנהגות היתה בסדר ואין כל רצון לעמוד בציפיות המוגזמות שהציב הצד הפגוע. יכול להיות שהמסקנה תהיה הפוכה- שהמעשה היה שגוי ויש צורך בשיקום הציפיות של הצד השני, שיסמכו עלי שוב.
אין צורך לעסוק במשותף בשאלת הצדק אלא בשאלת יחסינו- לאן. ציפיתי ממך ליותר. את יכולה לתת לי יותר או שזה כל מה שאני יכולה לבקש ממך? לתת אמון בבן אדם השני שאם הוא בוחר לתת פחות ממה שחשבת שתקבלי זה משום שהוא חושב שכך ראוי ולא משום שהוא חוטא או עובד על עצמו או שאר תוויות שיפוטיות שאפשר להדביק לו. את השיפוט האל כבר עושה מנקודה מבטו המצויינת (שורה ראשונה באמצע) על העולם.
במקום תה 
באמת עניין של קבלה. איך אנחנו בלקבל לחלוטין את הצד השני בלי לערב את עצמנו בהשלכות וציפיות.. כמו שקייטי ביירון אומרת לגבי קבלה של האחר, אדם עושה את הכי טוב שהוא יודע ברגע נתון.
אני חושבת שהקבלה של יוסף למה שהאחים עשו לא נותנת להם תחושה של "סבבה". כשאתה עושה משהו רע והבן אדם ממול מקבל את זה בשווי נפש את רק תרגיש עוד יותר נורא.
לשני הצדדים ברור שהמכירה היא מעשה נוראי.
אבל יוסף נמצא במקום כזה שלא מתעסק עם העבר. העבר אין. ופה הקבלה שלו שוב באה לידי ביטוי, שמה שקרה קרה לטובה כי היום אנחנו פה. וההווה הוא ההתעסקות האמיתית והיחידה שקיימת אי פעם.
יפה.
הרב קוק כותב באורות התשובה (בפיסקה שאני אוהב במיוחד) שאכן התשובה משנה את העבר. המעשה הרע שעשינו נעלם.
בנוגע לתוכנית האלוקית לעומת הבחירה החופשית, הגמרא כבר התייחסה לכך וקבעה שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. כלומר, המעשה שלך הוא חלק מתוכנית אלוקית, אבל מי שעשה את המעשה אחראי לכך שהוא נבחר לבצע אותו.
חתול- הוא לא נעלם. הרב קוק יכול להגיד דברים אבל הוא לא יכול לשנות את ההיסטוריה. נראה לי שמה שנעלם זה הרוע, שנתפס כמקפצה לטוב. כדרך החסידים שעובדים את האל ביצר הרע.
בעניין הבחירה החופשית וגלגול החובות, הסיפור היה נראה לגמרי אחרת אם יוסף היה מוסיף לדבריו כוכבית, משהו כמו "הכל מלמעלה*…*אבל דעו לכם שהתגלגל על ידיכם מעשה נוראי ובטח האל חושב שאתם חייבים, אז פשפשו במעשיכם, זבלים". אבל לא היתה שם כוכבית וניתן להבין מדבריו שהאחריות האלוהית מנקה את האדם מאחריות לכל דבר שהוא והכל סבבה.
זו כמובן דעתי האישית אבל לי נראה שיוסף מתחמק מלסלוח להם, מאיך שאני רואה את הדברים הוא בוחר לעשות טוב, לא בגלל שזה להם אלא כי זה המעשה הראוי וזה שאלוקים כיוון אליו. באופן אישי לא נראה שהוא סלח או שכח אלא פשוט לא מסוגל להתייחס לנושא כ"בר סליחה" , הוא מעביר את האחריות לאלוקים כדי שהוא לא יצטרך להתמודד עם לסלוח להם בעצמו. אני לא כל כך אוהבת את יוסף בכללי, יש לו אישיות של אנשים שלרוב אני לא סובלת גם אם הם טובים אבל במקרה המכירה- אין איך לסלוח. הרוע הוא כל כך פשוט ואכזרי ולא משתמע לשתי פנים. שהדרך היחידה לחיות איתו היא להעביר הלאה את הסליחה לאחריות אחרת, גבוהה יותר שבטח יודעת מה עושים עם עניין שכזה.
נראה לי שצריך להבדיל בין שני מצבים של סליחה מצד הסולח:
סליחה מתוך הבנה של האדם הנסלח, של המעשה שהוא עשה ושל החרטה שלו. וסליחה מתוך הרצון להמשיך הלאה, והשלמה עם חוסר היכולת להבין את השני, אבל לרצות בכל זאת להמשיך איתו במערכת יחסים.
אני חושבת שיוסף סולח לאחים במובן השני.
אני מסכימה שזה עצוב שחוסר ההבנה בין האחים נשארת. האחים עדיין לא מבינים את יוסף. הם חוששים שיכול להיות שהוא מעמיד פנים בשביל יעקוב.
יכול להיות שהם לא מבינים את הסוג השני של הסליחה. הם מציעים לו להיות עבדים שלו, כדי להיכנס לאותו המצב שהוא היה בו, גם בשביל כפרה ואולי גם בשביל להבין אותו יותר טוב ושהוא יבין אותם ויזדהה איתם, ורוצים לתת לו פורקן להוציא את הכעס שלו. הם לא מבינים שהוא לא כועס.
אני מסכימה עם אביגיל, שיוסף מרגיש שמה שהאחים עשו הוא לא "בר סליחה" על ידו, במובן שהוא לא יכול להבין את המעשה שלהם וכמה הם מתחרטים עליו, ולכן מפנה אותם לאל. הוא משלים עם חוסר היכולת שלו להבין אותם, והוא אומר להם שהוא ימשיך לפרנס אותם, לא על מנת לדחוף להם בפרצוף את העליונות המוסרית שלו, אלא להגיד להם שהם אחים בכל זאת.
אני מסכימה איתך שהמנגנון של הסליחה של בן-אדם לחברו הוא על מנת לשנות את העתיד ולא את העבר.
ובעיניי שווה מאוד לסלוח. זה לפעמים זה מאוד מאוד קשה. אני לא זוכרת ממי שמעתי שחוץ מזה שחשוב מאוד ביום כיפור לבקש סליחה, חשוב מאוד גם לסלוח. תחושת ה-"אכלו לי, שתו לי" היא מאוד ממכרת, אבל הרסנית. היכולת לסלוח, היא מאוד משחררת, ונותנת תחושת קלילות. לי הרבה פעמים קשה לסלוח ולכן זו מידה שאני צריכה לעבוד עליה הרבה.
לי עוזר לפתח מודעות ליכולת הנוכחית שלי לסלוח, ולהגדיר סליחה מידתית. להגיד לעצמי, עכשיו אני יכולה לסלוח עשרים אחוז, אבל אחרי זה אני אנסה לסלוח עוד קצת. ועוד קצת. עד שזה יהיה לגמרי שלם.
נראה לי שהיחס של האדם השני למעשה שלו הוא פשוט לא ענייני. הערכת העבר היא לא תפקיד לבני אדם. זה היה רע אם הייתי מנסה להעריך את העבר או לתת ציון להתקדמות על פני זמן. אסור להפוך את הטוב להסכמה חברתית. אסור לי לרצות לקבל אישור ממך על שהייתי בסדר או לא בסדר. לא צריך לעשות טקס חרטה והסברים, לפעמים קשה לך להסביר אפילו לעצמך למה עשית את זה.
כמו אביגיל, גם אני לא כל כך אוהב את יוסף. זה האופי הציני-מעט-פרנואידי שלי שחושב שהוא בכלל לא סלח להם וההפניה לאלוהים היא התחמקות. גם האחים לא ממש משוכנעים מקבלת הסליחה שלו ולכן אחרי שיעקב מת הם באים אליו ומזכירים (מפברקים?) צוואה בה יעקב מצווה לסלוח להם.
אני לא אוהב להתייחס לחזל כמקשה אחת, אבל נראה לי שלפחות מסדרי ההפטרות גם לא קנו את הסליחה של יוסף והבפטרה הם מזכירים את צוואת דוד לסגירת חשבונות, כאשר די ברור שהכוונה העקיפה כאן היא לא ליעקב אלא למישהו שלפחות לכאורה יש לו חשבונות לסגור.
[ולא שיש הרבה מילים טובות להגיד על האחים בכל הסיפור הזה…]
דווקא בלימוד השנה מצאתי דרך לחבב את יוסף. לא כל כך קשור לעניין הסליחה אבל אחרי שזרקתם עליו בוץ חייבים גם לומר משהו לטובתו. היה משהו אצילי בכך שהוא פינה את מרכז הבמה עבור האחים שלו. הוא היה יכול להיות הבן הממשיך ושהיום לא היינו זוכרים בכלל את שמות האחים שלו, אבל הוא בכל זאת לא הסכים לקחת את המקום הזה, לא הסכים שהאחים שלו יהיו לו לעבדים.
בנוסף, יש את ההבטחה לאברהם שהצאצאים שלו ישתעבדו ויחזרו לארץ. יוסף היה יכול להבין שההבטחה הזו ניתנה בעיקר לו ולבניו אבל הוא מתעקש על כך שגם האחים שלו יצאו ממצרים כשהוא משביע אותם להעלות את עצמותיו. הוא לא משביע רק את הבנים שלו לעשות את זה, למרות שהם המועמדים הראשונים לתפקיד (לאורך כל ספר בראשית מות האב הוא הזדמנות לבנים לעשות משהו ביחד ולקבור אותו) כי הוא רוצה שיהיה דבר כזה "בני ישראל". אחת הפעמים הראשונות שהביטוי הזה מופיע היא כשיוסף משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו. אולי הוא גרם לכך שספר שמות ידבר כולו על "בני ישראל" למרות שמעולם לא היינו חושבים שיש סיכוי לגוף כזה שאפשר לכנות ככה עם כל הסכסוכים הפנימיים ביניהם.