אפרת 463 מדווחת מהשטח

גם יצאתי מהבית וגם ראיתי סרט טוב. אני לא מאמינה שיצאתי מהבית. כל העדויות הובילו בבירור למסקנה שבטח גם הלילה אני אשאר בבית. הכל בזכות העקשנות הבלתי נדלית של אביגיל, שמי יודע מה היא מצאה בפדלאת הכורסא שנהייתי. אני כל כך עסוקה בפרוייקט שלי שבסוף היום המוח שלי נמחק ולוקח לי פי שלוש זמן לחשוב על כל דבר. לפעמים עד שאני מגיעה לסוף המחשבה אני שוכחת את ההתחלה שלה. למי שמכיר אותי כבחורה זריזת מחשבה- לא באמת השתניתי, זו רק העייפות שסוגרת את הימים הדחוסים. אתם צריכים לראות אותי בבוקר. אני יכולה להתחרות עם כל היפראקטיבי מצוי על מידת העומס של היום ולזכות (למרות שחלק מהעומס הוא בראש ולא ריצה ממש).

מאז שבוע שעבר אביגיל מנסה לקבוע איתי יום ושעה, כאילו אני איזה סופר מנהל עסוק ולא עקרת בית שמאברכת בזמנה הפנוי. אני, מצידי, סובבתי אותה בחוסר וודאות, הודפת את מטחי האופציות לתוכניות כייפיות שאפשר להוציא אל הפועל ביחד בעזרת לו"ז בלתי אפשרי בעליל: "אפשר ביום שני, אבל רק בין ארבע לשש, וגם זה, אם אני לא אקבע ראיון עבודה ואם אורי יאשר ואם תגישי את זה בשלושה עותקים ונראה מה נוכל לעשות בשבילך". ברבע לבייביסיטר, כשהתינוק היה עדיין ער, בניגוד לתוכניות ולביולוגיה התינוקית שלו (תינוקות וייל נופלים שדודים בשבע וחצי), ואביגיל נרדמה לעשר דקות על הספה (מעולם לא האמנתי לאנשים שטענו שהם נרדמים לעשר דקות. אביגיל דווקא עמדה במשימה בכבוד, אבל אם בסוף היא גם באמת הוציאה אותי מהבית אז כנראה שיש לה איזשהם כוחות על והם עוזרים להתמודד עם כל מיני סופר-משימות) הכל היה נראה די אבוד.

ואז יצאנו. הירח חייך, גשם- דמה אנגלי התערבל בחדווה באוויר, הכביש היה ריק, בדרך נס לא הלכנו לאיבוד ברחובות החצי מוכרים, מצאנו חנייה על הסינמטק בדיוק והגענו בזמן. הסרט היה מעולה ביותר ובדיוק באורך המתאים לסבלנות החדשה והמקוצרת שלי. היו בקולנוע בדיוק מספר האנשים שגורמים לך להרגיש שאת לא לבד בסרט שאף אחד לא רוצה לראות חוץ ממך ומצד שני- שאת יכולה לבחור איזה כיסא שבא לך בכל האולם כולו ולשכוח מקיומם של אחרים תוך כדי הסרט.

ראיתי סרט בשם "נשיקות". לרוב הדמויות בסרט יש מבטא אירי מגניב ביותר ובדקות הראשונות של הסרט לא יכולתי להתגבר על מחשבות שהאיצו בי להריץ אחורה ולשמוע שוב את האנגלית עם המבטא הזה או להזכיר לעצמי פעם לראות את כל הסרט שוב רק בגלל המבטא. אחרי שסיפרתי על המאפיין החשוב ביותר של הסרט, אפשר להיכנס לפרטים שוליים יותר כמו הנושא שלו וכאלה. הסרט מדבר על שני ילדים יפים ממשפחות לא טובות שבורחים בגבורה אל מרכז העיר הסואנת כדי לחיות בכיף הרחק מן המשפחה. הילדים מנסים להבין כמה מן האגדות והמוסכמות התרבותיות הן אמת כדי להיטיב לפלס את דרכם בחיים ונתקלים בממצאים סותרים כשלפעמים נדמה שהם חיים בחלום, באגדה שהם הגיבורים שלה, ולפעמים נדמה שהם מתרסקים עם הראש בבטון בגלל היאחזות עיוורת באשליה שיצרו בעצמם או קיבלו מבחוץ.

ילדים בגיל 12 כדמויות בקולנוע למבוגרים זה נדיר. בדרך כלל הם מופיעים כמאפיין של דמות אחרת (הדמות עם הילד) ואף פעם לא כדמות ראשית. אולי כל דבר שאראה על הגיל הזה יראה לי מקורי. הסרט מדבר על רגע של בריחה נהדרת ממציאות קשה כשהמציאות הקשה נשארת כל הזמן ברקע. אם בוחרים להצטרף לחלום של הילדים מגלים סרט כיפי מאוד אבל אם משאירים את המבוגר האחראי דולק נשארים עם סרט קשה על ילדים בסיכון. הצילום יפיפה. גם התמונות הכי קשות בסרט (לא מראים בסרט במפורש אלימות קשה או התעללות בילדים) מאוד אסתטיות ויפות בפני עצמן. צילום כזה מחזק את האווירה החלומית של הסרט.

הסרט הזכיר לי את "לולה לנצח". אולי- גירסה לייט של לולה לנצח. יש בסרט הרבה פחות אלימות, התעללות ואומללות אנושית מאשר בלולה לנצח אבל הבריחה מן המציאות הקשה אל תוך חלום ואל תוך קשר אנושי שבו אדם מרגיש אדם- דומה.

מלבד זאת, ונדמה לי שלא הבהרתי את הנקודה הזו כל צרכה, יש בסרט מבטא אירי. מדהימים, האירים האלה. אתם יודעים שיש להם מבטא מגיל ממש צעיר? אפילו הילדים דיברו במבטא אירי. וכל האנשים ברחוב. איזה ביזבוז זה אירלנד. ערימות של אנשים שמדברים כולם במבטא אירי וכולם מרוכזים במקום אחד במקום להפיץ את האור לעולם ולהרנין את ליבם של רבים.

חזרתי לביתי מתוך הרגשה שאם בשבוע עמוס כל כך הצלחתי לדחוס גם את זה- כנראה שהכל אפשרי.