תחשבו על מקום שקט

הדמיון שלי לא אוהב שמדריכים אותו. עצמאי כזה. תמיד הוא מנסה לזרום עם זה ואז הוא מתחיל לקבל הוראות לא הגיוניות ועוזב את הסיור מבולבל ואבוד, נשאר במקום שבו הוא איבד את הקבוצה, כמו שתמיד עושים כשהולכים לאיבוד, מחכה למסוק החיפוש שיחלץ אותו.

הבעיה מתחילה ברגע שהמדריכה מצווה לחשוב על מקום אהוב. אני תמיד חושבת על הבית שלי, על החדר שלי, רצוי- בתוך הפוך. אולי בגלל עייפות כרונית (אני אמא. אני לא צריכה שום תירוץ נוסף. זה חלק בלתי נפרד מהגדרת התפקיד). לחשוב על מקום בטוח- הבית שלי. על מקום שקט- הבית שלי. אחר כך תמיד מגיעה ההוראה- תסתובבי קצת, תחקרי את השטח, או- את רואה שביל, תלכי בו. הגעת ליער. להר. את שומעת את הרוח. לא תאמינו אלו דברים מאלצים אותי לדמיין שיש מתחת למיטה (נראה לי שרק שם יכול להיות שביל, יער, הר). נותן לכל העניין הזה של מפלצות שמתחת למיטה משמעות חדשה לגמרי.

אתמול אמרו לי לחשוב על מקום בטוח, שאפשר להירגע בו (הבית שלי). ברקע היו קולות של ים, של גלים. נניח שלא הייתי חושבת על הבית שלי. הייתי חושבת על מדבר, או הרים. אני אפילו זורמת עם הז'אנר של קיטש-טבע, למרות שבאותה מידה אפשר להירגע במסעדה האהובה עלי (גם שם קשה למצוא שביל המוביל אל היער) או באולם קולנוע. למה שאני פתאום אשמע שם את הים? אולי אדמיין שזו הרוח השורקת. שנשמעת באופן חשוד ומוכר כמו הגלים. מדבר שיש בו רוח כזו הופך באופן אוטומטי למקום לא בטוח. או לפחות- לא חמים ולא נעים. גם בהרים זה קשה, עם רוח כזו. מנסיון. הלילה הקר בחיי היה על ראש הר, בשלג, רטובה עד לשד עצמותי ועד תוך תוכו של התיק. והשק שינה.

אז נגיד שאני בים. נגיד שיש לי דמיון צייתני כזה שאומרים לו- תחשוב על מקום בטוח מוגן ושקט והוא שומע קול של ים וחושב על הים. הים לא מרגיע אותי. הוא לא מונוטוני. הוא מרגש, הוא חי. הוא מפעים. מהפנט. ישבתי פעם על חוף הים, לבד, ליד קו המשווה. החול היה לבן ומלמעלה היו עצי קוקוס, לקישוט. היה חם. ירד גשם לסירוגין. היו סופות ברקים. אמרו לי לא להיכנס למים כשיש ברקים כדי לא להתחשמל. קראתי את "בסוד שיח" של בובר, כאילו זה ספר שירה. כשנרגע הגשם שיחקתי בתופסת עם הים. ניסיתי לשים לו גבול, ללכת על הגבול של הים. לדרוך על הקצה של הים ולחשוב- מכאן מתחיל כל הים הענק, ואני תפסתי את הקצה שלו. זה היה ריקוד קטן ונחמד. אי אפשר באמת להירדם על משמרתך כשאת מנסה לתפוס את הקצה של הים. זו לא מנוחה- זו עבודה. אני לא מבינה איך אפשר לנוח, ולא לדבר עם הנוף, לא לשחק איתו, לא ללמוד וללמד, לשאול על העתיד.

אז אני מתחת לפוך. יש קולות של ים, אבל אני מתחפרת עמוק יותר. אף ים לא מגיע לשם. מקום בטוח בהחלט.

תחשבו על מקום שקט, מוגן, בטוח, שאפשר לנוח בו. לכל אחד יש כזה, שאפשר להיעזר בו בעיתות של עומס כבד מלהכיל. עכשיו תתכרבלו. לילה טוב.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה דמיון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על תחשבו על מקום שקט

  1. יאיר הגיב:

    א. לפעמים המיטה יכולה להיות מקום מאוד מפחיד, בעיקר כשמנסים לברוח מכל מיני מחשבות ושם אין מה לעשות הם תופסות אותך ואין לאן לברוח.

    ב. לכל אחד צריך להיות בבית מין צדף כזה שאפשר לשמוע בו את הים, כדי שבפעם הבאה שנדמיין מקום רגוע בבית אבל נצטרך לשמוע את הים, נוכל פשוט לקחת את הצדף ולהקשיב.

    אוי איך עשית לי חשק ללכת לישון.

  2. אפרת הגיב:

    ואם מנסים לברוח ממחשבות על ים? הא? לא חשבת על זה.

    לך לישון, זה בריא. במיוחד אם אתה היאיר המחלים (וגם אם אתה יאיר אחר זה לא יזיק).

  3. לימור הגיב:

    גם אני ואני חושבת שלרבים אחרים כשאומרים לחשוב על מקום אהוב, נוח- אני חושבת על הבית ועל המיטה שלי 🙂 אבל בדרך כלל כשהמטרה להגיע לקולות הגלים מלכתחילה מבקשים לדמיין את הים. לא חשבתי על אלו שמנסים לברוח מהמחשבות על הים, אבל זו יכולה להיות בשבילם סוג של התמודדות 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s