מה אני קוראת (17)

בדיוק סיימתי את "המשכוכית" של קוני ויליס.

אהבתי מאוד את הספר שלה "מלבד הכלב" שקראתי לפני כמה שנים. שילוב של קומדיה רומנטית ומדע בדיוני- לייט. הכי טוב. שניים מהז'אנרים האהובים עלי (השלישי הוא פנטזיה- לייט). אחר כך עשיתי טעות חמורה כשקראתי את "ספר יום הדין"- ספר מזעזע שקראתי בתקופה הכי לא טובה מבחינתי לספרים מזעזעים. הוא עשה לי סיוטים ומאז התחילה ההתנגדות הגורפת שלי לכל ספר או סרט שעשוי להיות אפילו טיפה מפחיד. בעקבות ביקורת שקראתי לאחרונה, שהיתה חיובית אבל בעיקר הכילה הבטחה שהספר הזה לא יכיל שום דבר מפחיד מדי, ובעקבות הזמן הקצרצר שהיה לי לבלות בבהיה במדפי ספרים בספריה החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס.

הספר כיפי מאוד. ואינטליגנטי. אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלה. נראה שהיא משקיעה הרבה במחקר אבל זה לא גורם לספר להיות כבד. התרגום טוב אם כי נעשו שם כמה בחירות שאני לא הבנתי, כמו למשל- לקרוא לסומק רוז' במקום לתרגם לסומק, אבל לא היה לי את המקור כך שאני לא יודעת- אולי גם במקור השתמשו במילה מוזרה לסומק. עוד דוגמא- הספר "בית ממכר עתיקות" של דיקנס מוזכר בשם "חנות המזכרות הקטנה" שהוא לא התרגום המקובל לעברית של שם הספר. אבל תרגום הספר ממילא העמיד בפני המתרגמים בעיות סבוכות של משחקי לשון ולמרות זאת בסוף יצא תרגום טוב יחסית לתרגומים מצויים בז'אנר הזה ובשכניו אז אני לא מאוד מתלוננת (יצאתי פולנית משהו, לא?).

כל הקצוות בספר נסגרים אחד לאחד. אין שום קצוות פתוחים. זה מאפיין את הכתיבה שלה. בראיון שקראתי היא מספרת שהסיפורים שלה מתוכננים היטב מראש ושום דבר לא מתפתח מעצמו באמצע. שמים לב לזה. הקצוות כל כך סגורים עד כדי כך שבספר הזה קל לדעת את הסוף ולאורך הקריאה שאלתי את עצמי איך הגיבורים עדיין מתחבטים על משהו שאני כבר הבנתי קודם. אין שום חלק מיותר בסיפור- הכל משתלב כמו פאזל, שכמו שכבר אמרתי– הוא לא לגו. אי אפשר לבנות ממנו שום דבר אחר חוץ מאת התמונה שהיתה שם מראש.יש לזה גם יתרונות. ויליס מציגה תיאוריה מנומקת מכמה כיוונים בצורה מאוד בהירה ומשכנעת. העולם הפנימי של הסיפור כל כך קוהרנטי שצריך לחשוב הרבה כדי לצאת ממנו ולהיות ביקורתיים לגביו וכך הסיפור יותר סוחף ומשכנע אותך לקחת אותו ברצינות.

לסיום, אני רוצה להביא משפט גאוני של ויליס מתוך הראיון שקראתי (שכדאי לקרוא אותו ושמתי קישור למעלה):

"שייקספיר, לעומת זאת, הבין שנושאים של חיים- ומוות הם הנושאים היחידים הראויים לכתיבה, אפילו בקומדיות שלו. אה, ואהבה כמובן, אשר בגללה החיים והמוות, והאובדן שבא איתם, הופכים בה בעת לדבר נסבל ובלתי נסבל".

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מה אני קוראת (17)

  1. דורה הגיב:

    "ספר יום הדין" לא רק דיכא אותי אלא גם העליב אותי קצת — למה לעשות לי את כל המצב רוח הרע הזה בלי פואנטה? ואם כבר בלי פואנטה, למה על 1600 עמודים? בכלל אומרים לי שאחת הבעיות של וויליס בספרים ה"כבדים" שלה היא הפטפטת.

    אבל גם אני נהניתי מ"המשכוכית" ו"מלבד הכלב" הוא אחד מהספרים האהובים עליי.

  2. אפרת הגיב:

    דווקא חשבתי שיש פואנטה, שלמדתי משהו על הסתמיות והשרירותיות של המוות. זה מעניין לחשוב על חיים שלמים שנכחדו בתקופה ההיא ושבאמת אולי אפשר היה לכתוב עליהם מאות עמודים. הבעיה העיקרית שהיתה לי עם הספר זה כנראה שבדיוק ילדתי וזה זמן גרוע לספרים קודרים.
    ואם את אוהבת אותם ספרים כמוני אולי כדאי שתמליצי לי על ספרים טובים…

  3. חתול הגיב:

    דווקא אני אהבתי מאוד את ספר יום הדין.
    הוא לא קל לקריאה אבל מרתק.
    את המשכוכית פחות אהבתי למרות שאני אוהב את רוב הספרים שלה.

  4. שיר-דמע הגיב:

    אני אהבתי את כל הספרים שלה שקראתי, שזה כולל את "מלבד הכלב", "ספר יום הדין", "המשכוכית" ו"ארץ לא נודעת" (שבעצם מורכב משלושה סיפורים קצרים/נובלות), ואני יכולה בהחלט להמליץ לך על "ארץ לא נודעת", אם את מחפשת חומר קריאה. במיוחד אהבתי את הסיפור "אפילו המלכה", שמסתבר שאני לא היחידה שמגדירה אותו כאחד מהסיפורים הפמיניסטיים הכי טובים (בטח ובטח בתחום המד"ב).
    מ"ספר יום הדין" נהניתי למרות הכובד שלו ולמרות היעדר פואנטה. מבחינתי לא תמיד חייבים פואנטה. אני גם לא בטוחה שב"מלבד הכלב" יש פואנטה אבל הוא ממש מהנה לקריאה (ואותו הכי אהבתי מכל ספריה של ויליס).

    לגבי "המשכוכית", אני חייבת להודות שאני מרגישה קצת מטומטמת להגיד את זה, אבל כשקראתי אותו בהחלט לא צפיתי את הסוף והוא מאוד הפתיע אותי.
    אני מאוד אוהבת אצל ויליס את זה שכל הדברים מתקשרים אחד לשני, כל הקצוות נסגרים. ב"מלבד הכלב" זה ממש בולט שצריך כל הזמן לחזור אחורה ולחפש איפה כל דבר מוזכר, ואני מאוד אוהבת את זה, אם כי זה קצת מתיש לפעמים. הספר היחיד שאני זוכרת שגרם לי כאלה ריצות הלוך וחזרו זה "עשו" של מאיר שלו (לא קראתי שום דבר אחר של מאיר שלו, חוץ מ"תנ"ך עכשיו" שזה ז'אנר אחר לגמרי, כך שאני לא יכולה להגיד אם כל הספרים שלו כאלה).

    מבחינת המלצות קריאה נוספות, אני אוהבת גם מה שנחשב מד"ב קשה ופנטסיה קשה, כך שאני לא יודעת מה בדיוק יתאים, אבל ספר שמשלב בצורה מקסימה (אם כי קיטשית להחריד) רומן רומנטי קל כנוצה עם מד"ב קל כנוצה הוא "דונה" של ג'וד דוורו. בכלל, יש לה המון רומנטים רומנטיים (רגילים) מעולים, לחובבי הז'אנר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s