דברים שלמדתי בגן (3)

רשמים מתקופה קצרה של עבודה והתבוננות בגן.

העבודה בגן העלתה בפני את החסרונות שיש לאידיאולוגיה חינוכית מאוד נוקשה. מצד אחד, ההורים הם הלקוח, והתפקיד שלי הוא לעשות מה שהם רוצים. מצד שני, גם לי עצמי יש מה להגיד על חינוך. המון. בצורה מאוד תקיפה ובשכנוע פנימי עמוק. עד כדי כך שהתנהגויות מסויימות שההורים מצפים ממני הן בלתי מתקבלות על הדעת מבחינתי- לא מוסריות ומשחיתות.

כשסבא שלי היה קטן הוא היה מורה. היה לו הסכם קבוע עם המנהלים איתם עבד: הם נותנים לו יד חופשית לעשות ככל העולה על מצפונו עם הכיתה. אם משהו לא מוצא חן בעיניהם- שיפטרו אותו (סבא שלי היה מראשוני המיישמים של החינוך הפתוח בארץ (נראה לי). הוא היה משכנע את הילדים שהם באמת רוצים ללמוד ונותן להם בחירה אמיתית בין ללמוד איתו לבין כל פעולה יצירתית ומנומקת אחרת שהם רוצים לעשות). הוא גם לא הסכים להתראה לפני פיטורין או למגבלות על השיטות שלו, וכך הוא עבד בהמון מקומות.

לא הבנתי עד כמה אני מזדהה איתו עד שאמא של ילדה מהגן עמדה לפני וצרחה עלי בתוקף שעלי לעשות מעשה שהיה בעיני לא חינוכי בעליל. לא היה לי זמן לדון איתה בענייני חינוך וגם נראה שהיא לא רוצה לדבר אלא להכניע, אולי בגלל שהיא קנתה אותי בשכר המינימום הבזיוני שהיא משלמת לי אז אני שלה (מן הראוי לציין כי גם אני בעצמי משלמת שכר מינימום בזיוני לגננות). אני לא מתחרטת על שנהגתי כך, אבל חושבת שאולי בשביל להיות אשת חינוך אמיתית ולא רק מחליפה של סייעת (תפקיד המקביל בדרגה למחליף שני של סגן עבד זוטר, או משהו כזה) צריך הרבה יותר גמישות. כדי לשרוד. כדי שלא יפטרו אותך משמונה מאות מקומות כמו את סבא שלי. מצד שני, אני מתלבטת בין הרצון שלי לחנך את ילדי אצל אנשי עקרונות לבין הרצון שלי שיתחנכו לאור העקרונות שלי. אם אני מוסרת אותו להתחנך אצל מישהו אחר עלי לקחת בחשבון שלא יכול להיות שהמישהו הזה יאמין בדיוק באותם דברים כמוני עד לפרט האחרון. ישנה גם אופציית הדמה של חינוך ביתי אבל היא לא באמת אופציה כי אני לא רואה איך בזמן הקרוב אפשר ליישם חינוך ביתי לכל ילד, ואם משהו לא יכול להיות ארצי אז הוא אליטיסטי מדי בשבילי. האופציה האחרונה שחשבתי עליה היא להיות מורה בעצמי כך שגם אם הילדים שלי לא יקבלו בדיוק את החינוך שבא לי, אני אדאג לכך שמישהו יקבל והעולם יהפוך להיות טוב יותר.

עוד מסקנה היא שהמערכת מכניסה את המורים למצב בלתי אפשרי של תמרון בין הגישה שלהם לבין הדרישות של ההורים ואני די בטוחה שלמורה ללא עקרונות חינוכיים כלל הרבה יותר נח במערכת מאשר למורה עם עקרונות חינוכיים נוקשים כך שהמערכת מושכת אליה אנשים כאלה.

זה כנראה נכון לגבי כל מקצוע- לאנשים גמישים הרבה יותר קל בחיים כי הם מתאימים בקלות, מתפשרים, סולחים, מעלימים עין, לא לוקחים אחריות על כל הדברים בעולם, אבל זה מפריע לי בעיקר בענייני חינוך כי הגישה שלי רדיקלית ואני מגלה, שוב, שמהפכה חינוכית תהיה קשה יותר משחשבתי.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה סוציולוגיה, עדכונים מהשטח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על דברים שלמדתי בגן (3)

  1. יוליה הגיב:

    אולי צריך לשלוח את כל ההורים להשתלמויות במסגרות חינוך, שינסו לעבוד קצת במערכות האלה ואז הם יוכלו להבין יותר טוב מה הגיוני/אפשרי/רצוי לדרוש מהצוות.
    בקשר לאמא מהגן, אני מאמינה שצריחת היא דרך ההתמודדות שלה עם קשיים, והשאלה היא מה מפריע יותר – זה שהיא לא יודעת איך מתנהגים, או שהדרך חינוכית שלך מתנגשת עם הרצונות שלה, והיא מצפה שתתגמשי.
    לי היה מפריע יותר שהיא לא יודעת איך להתנהג.

    בתור אנרכיסטית במסווה, אני מפקפקת ביכולת של מערכת חינוך לחנך מעצם היותה מערכת ומתלבטת בנוגע לצורך שלה לנסות.

  2. נדב פרץ הגיב:

    אני ממש לא מסכים עם הגישה שאומרת 'ההורים הם הלקוח', ולו בגלל שחינוך זה לא צרכנות.
    זה לא אומר שההורים הם לא אלמנט חשוב מאוד בחינוך – קשה עד בלתי אפשרי לחנך בגיל הרך בלי שיתוף פעולה של ההורים. אבל זה מה שההורים – שותפים.
    כשההורים רואים את עצמם כלקוחות-צרכנים, הם מצפים לקבל תוצאות מוכתבות מראש: שידע לצייר משולש ולדקלם את 'שנה חלפה שנה באה'. לטעמי, זה בדיוק ההיפך מאקט חינוכי – שצריך להכיר את הילד, לראות במה הוא חלש, במה הוא חזק, ובאיזה כיוונים כדאי לדחוף אותו.

    אני רואה את זה בעבודתי בצד השני של מערכת החינוך: אסור לראות סטודנטים כלקוחות, כי אז הם יכולים להגיד לך מה ללמד ואיזה ציון לתת. זה מאוד שונה, אבל מבחינות מסויימות גם מאוד דומה.

    (אגב, המשפט 'אם משהו לא יכול להיות ארצי אז הוא אליטיסטי מדי בשבילי' מסכם כל כך טוב את העמדה שלי לגבי החינוך הביתי, שנראה לי שאני מחרים לך אותו. תודה)

  3. אפרת הגיב:

    נדב- ההורים שותפים. אבל אולי הם שותפים בכירים? הפערים ביני לבין כמה אנשי חינוך שמטפלים\ טיפלו בילדים שלי הם כל כך גדולים שאני לא יודעת אם אני מסוגלת לצפות מהצד בלי לרצות זכות וטו (למשל- שמחלקים להם ממתקים כפרס או מושיבים מול הטלוויזיה על בסיס קבוע).

    אתה מוזמן להחרים לי את המשפט. נסה להגיד אותו בכאב, מתוך הבנה של מה שאתה מחמיץ… (הצעת הגשה)

  4. נדב פרץ הגיב:

    אני בהחלט רואה את הדילמה הזו. מצד אחד, ברור לי שכשמראים לילדים שלי בגן כל די וי די אידיוטי שההורים של מוישה החליטו לשלוח איתו לגן, בא לי להודיע לגננת שכלקוח שלה, אני לא משלם לה משכורת. מצד שני, ברור לי שהדרך הטובה ביותר לשפר את החינוך של הילד היא לנהל איתה שיחה ולהגיע להסכמות לגבי דרך חינוכית (למען הסר ספק – אני לפעמים בוחר באפשרות הראשונה, כי יש גבול לכל תעלול)

    ולגבי המשפט – הצעת ההגשה המועדפת עלי היא להגיד אותו בכעס לאשתי, כשהיא עוד פעם מודיעה לי ש'אם הבית ספר נראה ככה, אני לא שולחת לשם ילדים'…

  5. אורן הגיב:

    נדב –
    אני דווקא מתעניין בצד השני של הדברים שלך – מה שאמרת לגבי הסטודנטים. האם אתה רואה את הסטודנטים כשותפים?

    אפרת –
    זה באמת אחלה משפט. אבל לא בטוח שאני נגד אליטיזם. ובטח לא כאשר הפרקטיקום רקוב.

  6. נדב פרץ הגיב:

    תשמע, כמובן שהרבה יותר קל ליישם את זה בסמינריון לתואר שני מאשר בקורס שנה א'. אבל אני תמיד מנסה להבין מה הסטודנטים שלי רוצים ללמוד ואיך הם רוצים ללמוד את זה, ולהתחשב בזה כשאני מעצב את הקורס. כמובן שיש גם שיקולים נוספים.
    וכאן עיקר ההבדל בין חינוך לצרכנות (כאן, ולא בנקודת השותפות) – חוץ ממני ומהסטודנטים, יש עוד בעלי אינטרסים בכיתה שלי. אם הייתי מתחשב רק באינטרסים שלי ושל הסטודנטים, הייתי מקצר מאוד את השיעורים, עובר רק על החומר הכי מעניין ונותן מבחן מאוד קל. אלא שיש עוד מטרות שהשיעורים שלי באים לשרת, והמטרה היא לא רק 'שהסטודנטים יהיו מרוצים' אלא 'שהסטודנטים יעמדו בסטנדרטים אקדמיים'.

  7. יואב הגיב:

    נראה לי, בקטנותי, שאכן יש לנדב נקודה חשובה בניסיון שלו להוציא את ההורים מתחת כנפי המושג "לקוח". הייתי רוצה לחשוב שהאידיאל החינוכי הוא הלקוח, אבל זה אולי אמורפי מדי, וסובייקטיבי מדי.
    יכול להיות שמסגרות חינוכיות חייבות שהגדרות התוכן שלכן יכללו גם את ההורים ושכמו שהמחנך מתחייב לנקודות מסוימות, גם הם יהיו מודעים לתפקיד שיש להם, ודווקא בתוך הקונטקסט של המערכת. בצורה כזו אולי יהיה אפשר להכניס את ה"גורם השלישי", הרעיון שבבסיס החינוכי, בדלת האחורית, לפחות בתור התחלה.

  8. אפרת הגיב:

    האידיאל החינוכי אמורפי מדי וסובייקטיבי מדי. כל כך סובייקטיבי עד שהן המורה והן ההורה\ הסטודנט חושבים שהוא נמצא אצלם בכיס וכך הוא לא מקבל קול משלו.
    אני רואה אותו מקבל משמעות בפרספקטיבה רחבה יותר, של הדיאלוג שנדב הזכיר: צריכה להיות, אולי, הכרה משותפת בכך שהאידיאל החינוכי הוא דבר מתפתח ונתון למשא ומתן ולא ידוע מראש. הוא נמצא בתהליך עבודה משותפת של כל המעורבים בחינוך ויוצר את הצורך בשיתוף פעולה על מנת לגבש אותו. אם כל המעורבים זוכרים את זה, זה יוביל אותם גם לדיאלוג טוב יותר וגם לשחרור של החבל לצד השני- לאפשר לאדם השני לעשות את העבודה שלו בדרך שהוא מבין מתוך אמונה במחוייבות שלו לאידיאל החינוכי, אפילו אם האידיאל הזה לא מושלם.
    אולי הבעיה הבסיסית שלי היא בעיית אמון- אני דורשת אמון בתור חלק מהמערכת אבל מסרבת לתת אותו בתור אמא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s