הגרעין שלי מנסה כבר כמה שנים להיאבק, בין השאר, בגרפיטי ובנשירה מבית ספר כשכמה חברי גרעין חדשים וצעירים ציירו על מרפסת הדירה שלהם העתק של העטיפה של הדיסק של הפינק פלויד "The Wall". הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא ביקורת על איזו מין דוגמא הם נותנים לנוער בשכונה, אחר כך זה נהייה פתאום מורכב.
אם נודה על האמת, הקיר הזה מכוער בטירוף, מכער את השכונה, ונותן לגיטימציה לגרפיטי. כלל ידוע הוא שככל שיש יותר גרפיטי נהיה יותר גרפיטי. כשצבענו את הקירות בלבן, במימון משותף של המשפחות הגרות באיזור ובביצוע הילדים המתוקים שמסונג'רים השכם והערב לכל דבר טוב, פתאום היתה הפסקה בזרם הגרפיטי, עד שהתופעה חזרה שוב, בקטן, והתעצמה לאט- ככל שהיו יותר כתובות כך נהיו יותר כתובות.
העניין הנוסף שהזכרתי חשוב גם הוא- הגרעין שלי כל כך משתדל לתמוך בבתי ספר של ילדי השכונה, להשלים אותם (במרכז למידה למשל), לסנגר עליהם, למנוע נשירה ולנסות לתת לנוער נקודת פתיחה מעולה לחיים עצמאיים. יש לנו ביקורת על בתי ספר, המון, אבל אנחנו משתדלים לא לצאת איתה בצורה בולטת מדי.
אחרי שמסתיימת הביקורת, מתחילה הביקורת העצמית. הרי השירים בדיסק הזה נגעו גם בי, גם אם בתקופות מסוימות של החיים שלי יותר מבאחרות. ובעצם- על מי אני עובדת- תיכון זה איכסה בכל כך הרבה מובנים: הכניעה למערכת הערכה תחרותית וחד מימדית, הכפייה, חוסר הגמישות ועוד. פעם צחקנו על זה שלכמה מהמתנדבים במרכז הלמידה שלנו לא היתה בגרות מלאה כי זה לא היה חשוב להם והם החליטו לעשות משהו שונה עם החיים שלהם. אני לא אכריח את הילדים שלי לעשות תעודת בגרות. אני לא בטוחה שזה כל כך חשוב לכל אחד. למה אני מכוונת ילדים של אחרים לכיוונים כאלה? למה אני מנסה למנוע נשירה כשבמקביל ביישובים העשירים ביותר אפשר למצוא כל מיני חברה מעופפים, רגישים או אומנותיים שהחליטו מסיבות של מרד אנין במערכת לוותר על התעודה לטובת הגשמה עצמית בתחומים אחרים? אני יודעת שזה לא רק מהסיבה שהם יוכלו להשלים בקלות את התעודה לכשירצו בכך, ולקבל כל הכשרה שירצו בעזרת הכסף של ההורים.
אולי הצנזורה העצמית שלי שגורמת לי להקצין ולהגן על בתי ספר ולהימנע מלתמוך בדבר שנראה כמו גרפיטי, אפילו שפעם כשהייתי קטנה הייתי עלולה לצייר ציור בדיוק כזה על קיר המרפסת הפונה לרחוב, אולי הצנזורה העצמית הזו מרדדת את השיח ביני לבין הסביבה. אולי הגיע הזמן להציג עמדה מורכבת יותר כלפי הממסד ולשתף את הילדים הנושרים הן בביקורת על הממסד והן ביתרונותיו. הטיעון העיקרי כנגד פעולה כזו הוא הקושי שבהעברת מסרים מורכבים.
הנטייה הראשונית שלי היתה לגשת, להסביר על החששות שלי ולבקש עיצוב חדש לקיר, או ללכת לאחראים ולהתלונן (זה עלה אצלי בראש רק לרגע. זה לא האופי שלי). עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
עדכון: זה נעלם. עולם מוזר.
במקום תה 
מי אלה האחראים? מעולם לא פגשתי אותם
אני עד עכשיו מתלבטת בקשר לקישוט המרפסת שלי (אם תשאר לי מרפסת עד שאני אחזור). בהתחלה הלכתי על שיטת הלבן, אבל מהר מאוד נוצרו כתובות. נראה לי שקירות מסויידים מעוררים חשק רב יותר לגרפיטי. אני לא בטוחה שגרפיטי מעורר יותר גרפיטי. נראה לי שמשטחים מבוזבזים מעוררים חשק לגרפיטי. אחרי שהפכתי את הגרפיטי לאיש, לא נצפו נסיונות חוזרים להשתמש בקיר שלי בתור פרסקה, (אם לא מחשיבים את אבא שלי).
בקשר לשונות בין היחס לתעודת בגרות:
זה נכון שהילדים המקוריים נושרים לא בגלל הכסף של ההורים, אבל עצם היכולת שלא לחשוב על זה, נובעת מקיומה של רשת בטחון (כלכלית, משפחתית, חברתית).
אני לא אכריח את הילדים שלי לעשות בגרות רק במידה ואני אדע שאני יכולה לספק להם בטחון לקבל את ההכשרה שהם ירצו, ולכשהם ירצו אותה. לא ללכת על פי בדרך המקובלת היא זכות יתר שהייתי רוצה שתהיה לילדים שלי, והיא לא מובנת מאליה. (אני לא הרגשתי שהייתה לי אותה). ואם אני אוכל לתת להם אותה – הכי טוב שאני יכולה לעשות היא להכריח אותם להשתמש בזו של המדינה.
נראה לי שהמסרים המורכבים יכולים לבוא כתוצאה מקשר עמוק ומורכב. אני לא יודעת אם הסדר ההפוך יכול לעבוד. בטח זה משהו שאמור לעבוד במקביל.
מתגעגעת לכוס תה ושיחה.