הלכתי לקולנוע

התוכן היה מצוין, התנאים היו קצת מתחת למה שאסירים שהתפרעו במיוחד צפויים לקבל בצינוק. לא ידעתי שבתי קולנוע מסוגלים להמשיך לפרסם את עצמם כקולנוע כשכל מה שיש להם להציע זה טלוויזיה וחדרון עבש מבלי שזה יחשב לשקר בוטה בפרסום. המסקנה העיקרית, שמי שהולך יותר מפעם בשנה לסרט בטח כבר שם לב אליה מזמן ואני מגיעה אליה, כרגיל אצלי, באיחור אופנתי, היא שאסור בשום אופן ללכת  לקולנוע דיזנגוף בתל אביב ללא בלון חמצן וזכוכית מגדלת, כדי למצוא את הסרט. וזה, כמובן, רק אם מישהו ממש מכריח אתכם להיכנס לשם. הסוהרים, למשל, שחשבו שהייתם אסירים מופרעים במיוחד השבוע.

הסיבה שהרחקנו עד לשם בבלי דעת היא שרק שם הואילו להקרין את הסרט "פוניו- על הצוק ליד הים" בשפה המקורית שלו, עם כתוביות. במחשבה לאחור, כנראה הם חשבו שזו גם תהיה דרך טובה לענות אנשים- להקרין סרטים ביפנית, ולא לקחו בחשבון שיש אנשים שזו העדיפות הראשונה שלהם. הלכנו לראות את הסרט בגלל שאהבנו את הסרטים הקודמים של הייאו מיאזאקי (הטירה הנעה, המסע המופלא). גם את הסרט הזה אהבנו למרות שהוא פונה הרבה יותר לילדים.

הילדים בסרט היו המתוקים ביותר שראיתי בקולנוע אי פעם. צריך לעשות יותר סרטים על ילדים בני חמש. אפילו לא צריך עלילה. אני יכולה לצפות בילדה משתוללת בכל הבית עם גלימת מגבת על הכתפיים וצ'אקלאקה על הראש במשך המון זמן, בלי להתגעגע לעלילה בכלל. מדובר בעיבוד ילדותי לבת הים הקטנה. בפרספקטיבה הילדותית, נעלמים הגבולות החדים בין הטבע לבין העולם האנושי וסוסקה, הגיבור, מסוגל להציג את החברה שלו בפני כולם בפשטות רבה ובהתלהבות: תכירו- זאת פוניו, היא היתה דג! בלי להרגיש שיש משהו מוזר בזה. הרבה יותר כיף מכל ההסתבכויות של בת הים הקטנה המערבית שמנסה להסתיר את הרקע הבע"חי שלה.

מאוד אהבתי לראות סרט ביפנית, שפה שאני לא רגילה לפגוש. אני מאוד אוהבת שפות באופן כללי ואת הצורה שבה הן משקפות משהו מהלך הרוח של הדוברים. למדתי כמה מילים ביפנית. את רובן שכחתי די מהר. ידעתי שאומרים "סיונרה" אבל למדתי מהסרט את המבטא הנכון, שנשמע לי הרבה יותר מכובד מהמבטא השגוי שהדבקתי למילה הזו במחשבתי. עכשיו אני יכולה להגיד לאנשים "סיונרה" בלי להתבייש, כי ראיתי שיש עוד אנשים בעולם שמדברים בשפה הזו ואני לא היחידה. כך גם למדתי אנגלית. זו ההשפעה מרחיבת האופקים שיש לסרט דובר יפנית עלי (צר עולמי כעולם נמלה). למדתי גם שבמשפט א' אוהב את ב', או אני אוהבת אותך, השמות נאמרים בהתחלה והפועל בסוף (כמובן ששכחתי את הפועל. משהו כמו 'קייסה' ) והשונות מצאה חן בעיני.כמובן, ליפנית יש מחיר- אי אפשר לבוא לסרט בחברת ילדים, שמעדיפים דיבוב, ואז אין לכם סיפור כיסוי למקרה שמישהו יאתגר את הכבוד שלכם בשאלה למה אתם בסרט ילדים. למי שאין לו כבוד העניין בוודאי פשוט יותר (לחילופין אפשר לשקר שאתם מתרגלים את היפנית שלכם שהחלידה עם הזמן).

הסרט מומלץ לכל מי שאוהב את בת הים הקטנה ורוצה תיקון לערכים השליליים שמכיל הסיפור המקורי (למשל: האהבה מסרסת, מכאיבה והורגת), למי שרוצה לראות ילדים מתוקים בקולנוע ולמי שאוהב את האנימציה של הייאו מיאזאקי שהיא מלאת פרטים, עמוסה ונאיבית.

סיונרה!

(נ.ב. אני בחופש וכותבת פחות. זה לא רק נדמה לכם.)

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה איזה כיף, אמנות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הלכתי לקולנוע

  1. nunes הגיב:

    חושבת להרחיק לדיזנגוף גם אני, בדיוק מאותה סיבה. נשמע שכדאי.

  2. אפרת הגיב:

    אם זה המקום היחידי בארץ שזה ביפנית אז אולי כדאי. ואולי כדאי לחכות לדיוידי. אם את באה, תביאי איזה משאף או מסכת גז או משהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s