יופיה של חוה- שלא היו יכולים כל הבריות להסתכל בה

עיון שטחי מאוד בזוהר בפרשת קדושים.

בזוהר בפרשת קדושים יש את אחד הקטעים המפורסמים ביותר בזוהר, שהוא גם אחד האהובים עלי. מדובר בקטע עמוק מאוד שמכל מילה בתוכו למדתי המון דברים על הנפש ועל האדם ועל העולם. אני מנסה לצמצם את הלימוד לנקודה קטנה שלמדתי שוב לאחרונה, ומשאירה המון דברים לא מדוייקים בצדדים. הזוהר מתייחס לפסוק בפרשת בראשית דווקא*- "אעשה לו עזר כנגדו". הפסוק נדרש בצורה כזו: עד עכשיו היה לאדם עזר, אבל הוא לא היה כנגדו, הוא היה לצידו. ה"עשייה" בפסוק היא העברת העזר מצידו של האדם כדי שתעמוד מולו.

עכשיו מדמיינים. הזוהר מספר על אדם וחוה שנבראו מחוברים. דמיינו אדם וחוה מחוברים. תמונות קשות, אבל תזרמו איתי. הצלע שלקח האל מן האדם היא בעצם צד, או פאה (כמו הפאות בגיאומטריה), הוא לקח את הצד של האדם, סגר את הבשר תחת הצלע והפך את האדם לשני גופים שונים: אדם וחוה. אחר כך יש תיאור נפלא- יופיו של האדם בפני עצמו זהר והאיר, וחוה עצמה היתה יפה כל כך שאיש לא יכל להסתכל בה. אחרי החטא הועם יופים של אדם וחווה ואז ידע האדם את אישתו- במובן שהוא היה יכול לדעת איך היא נראית כי היא עמדה מולו ולא לצידו וכבר לא היתה כל כך זוהרת וגם הוא לא היה כל כך זוהר בעצמו.

אני רוצה להצטמצם מאוד ולדמיין שהסיפור הזה הוא על מהלך החיים האנושי. כשהתינוק נולד, הוא לא תופס הפרדות בינו לבין העולם. מבחינתו הכל אחד, הכל זה הוא. אמא זה הוא. הכל בשבילו. ברחם זה עוד יותר מודגש- הוא רוצה אוכל ויש, חום ויש. גם כשהוא ממש קטן נותנים לו מיד כל מה שהוא רוצה. מאוחר יותר הוא יוצר הפרדות בינו לבין הסביבה. בגיל הנעורים וקצת הלאה, האדם הופך להיות מאוד בודד. יחד עם זה, יופיו זוהר כך שאי אפשר להסתכל עליו. הוא מדהים. נסיון לשתף איתו פעולה יפגע בייחודיות שלו. ובסופו של דבר, אחרי הנעורים, האדם מכיר בהיותו חלק מרקמת חיים כוללת- מכיר בחסרונותיו ובמעלותיו ובדרכים שבהם הוא והסביבה יכולים לתת ולקבל אחד מהשני. הוא מצליח להסתכל לאחרים בעיניים מתוך הכרת מקומו ורצון לשותפות והם מצליחים לראות אותו. אינני יודעת אם הסיפור מסתיים בהכרח בחתונה. אין ספק שחתונה היא מיצוי היכולת להתאחד מתוך הכרה בשוני, אך יש גם רמות שונות של איחוד מתוך שוני שמגיעות עם הבגרות. המובחנת שבהן היא אולי היכולת לראות את השוני ביני לבין הסביבה, את היתרון שלי, על מנת לתרום ממנו לכלל החברה בעשייה חברתית ולהתחבר אליה מתוך היתרון שלי, ובמקביל לחוש בחסרון שלי ולכמוה לקבל מהסביבה בענווה והתמסרות את מה שהיא יכולה להעניק לי.

רבי נחמן אמר שהחיבור לאחר נעשה דרך החסרונות.

קראתי את הקטע הזה בזוהר יחד עם כמה רווקות והבנתי שיש לו מה להגיד על הרווקות באותה מידה שיש לו מה להגיד על הנישואין. יש לי כמה חברות רווקות שאי אפשר להסתכל בהן מרוב שהן יפות. הן מדהימות. הן יודעות לעשות הכל, רגישות, מצחיקות, משכילות. אף אחד בעולם לא יכול להסתכל עליהן. התקופה שבה האדם לבד מתוארת כאן כתקופה בה נעשה תהליך שמביא את האדם קודם כל להבין מה מקומו בעולם, כישות נפרדת, ואחר כך מאגואיזם אל הרצון לקשר. האגואיזם הוא שלב טוב וברוך. הרווקות שלמדו איתי את הזוהר אכלו מוסר מאז שהן היו קטנות שהמטרה הראשונית והיחידה שלהן היא חתונה. הן קיבלו את המסר הזה מאגדות ילדים, מקומדיות רומנטיות, מזבלוני ספרים לגיל הנעורים, מהמורים שלהן במסגרות דתיות ומהקהילה בה הן גרות שחוגגת את קדושת המשפחה ורואה בה דרך חיים יחידה לקיום בעולם. איכשהו השלב המקסים שבו האדם עומד לבד וזוהר נעלם לו.

יש עוד שלב קטן בדרך שנעלם- השלב שבו מסתכלים בעיניים של האחר. רגע לפני האיחוד מחדש, הידיעה והבחירה יש הסתכלות בעיניים של האחר, שהיא הסתכלות בעיניים של החברה. כתבתי בפוסט הקודם על ההסתגרות אליה מובילים הנישואין והקמת הבית. רגע לפני ההתברגנות יש פוטנציאל, כח אדיר. סטודנטים צעירים ורווקים הם כוח אדיר ליצירת שינוי. קהל שמסוגל להרים פרוייקטים בקנה מידה שחבר'ה יותר מבוגרים ייתקשו בגיוס הכוחות הדרושים לעניין. בהתבוננות אל האחר מתוך הבדידות יש פכחון גדול ונכונות לדיאלוג שמשנה את האדם, מחייה אותו ומצמיחה אותו. פתאום הצטערתי בשביל הבחורות שמסתכלות על החיים שלהן גם כמרוץ מתיש מדייט לדייט וראיתי בדייטים הזדמנות נפלאה לשיחה ואינטימיות בדרגות שונות עם אנשים שונים, הזדמנות לקבל נקודות מבט שונות על דברים. נראה לי שהדרך חשובה בפני עצמה.

היופי בסיפור הוא התהליך, לא הסוף. האדם בכוונה לא נברא בזוג, דווקא כדי שיעבור את השלבים היפים של השענות מוחלטת על העולם ואחדות איתו ונפרדות מוחלטת מהעולם ומפגש איתו.
*מצד אחד זה כאילו מפתיע שבזוהר קדושים יש פסוק מבראשית, מצד שני הזוהר מלא בדרשות על פרשת בראשית בלי שום פרופורציה להתייחסות לשאר חלקי התורה כך שאולי זה לא כל כך מפתיע.