די לחולצה הכחולה

הייתי אתמול בהפגנה נגדהפרטת הקרקעות והרגשתי שאני לא בקוד הלבוש הנכון. מישהו הכריז על הפגנת חולצות כחולות ולא הודיע לי. נראה לי שהחולצות הכחולות שמות רגל למטרות של הלובשים אותן. קוד הלבוש החמור גרם להפגנה להיראות כמו פעולה בתנועה ולא כמו הפגנה של אזרחים בוגרים המשולבים בקהילה באיזושהיא דרך. היו שם גם כמה משפחות אבל נראינו לא שייכים. החולצות איפשרו לצופה תמים מהצד להכליל ולומר כי ההפגנה אינה של העם כי אם של מיעוט שש אלי קרב.

בתנועת הנוער שגדלתי בה, בני עקיבא,עניין המדים לא תפס. הרגשנו חלק מהקהילה ונשארנו חלק ממנה. אין לנו תנועת בוגרים משמעותית אבל רבים מהבוגרים פשוט חיים את ערכי התנועה בכל מקום שהם, משתלבים בקהילות שונות. אין לנו צורך להקים קהילות משלנו כי המבוגרים תמכו בנו, כמעט לאורך כל הדרך- הם תנועת הבוגרים שלנו, שלפעמים היא יותר חזקה ונלהבת מתנועת הנוער.

בהפגנות המזוהות עם בני עקיבא אפשר לראות משפחות שלמות- ילדים זקנים, תינוקות. תחשבו על תמונה של מפגינה נלהבת, שמגיעה בבגדים הרגילים שלה. אין לה גיל. אפשר לדמיין שהיא הגיעה באוטובוס מאורגן של התנועה, אבל אולי היא הגיעה באוטו, או בטרמפים, אולי היא תישאר לישון. לא בטוח אפילו שיש לה כאן חברים- היא פשוט מודאגת מהמצב ובאה למחות. מפגינה בחולצה כחולה משדרת חוסר רצינות- היא צעירה, זה יעבור לה. יכול להיות שהיא באה בעקבות מדריך כריזמטי, או יחד עם החבר'ה. בטוח שהיא חלק מאוטובוס מאורגן. לא בטוח שהיא היתה באה אם לא היו ההסעה והחברים. האישיות שלה, בתמונה, מתבטאת בכך שהחליטה ללבוש הבוקר מכנסים מאוד קצרים, כנראה כקונטרה לחולצת התנועה הצנועה להפליא.

גם הנואמים המכובדים על הבמה התייחסו אלינו כאל חבורה של ילדים. שלי יחימוביץ' אמרה שרק הנוער הפנים את הערכים החשובים סביבם נסובה ההפגנה,ושהם המבוגרים בגדו בנו, או באחריותם, או משהו כזה. אני רוצה להגיד לשלי יחימוביץ'- אני לא נוער, אני לא נוער, אני אזרחית כבודה ובוגרת, ואני הולכת לבחור או לא לבחור במישהו לתמוך בתנועה האהובה עלי ולגייס את חברי. אבל החולצות הכחולות מסתירות אותי.

אני רוצה להגיד ככה: אני מבוגרת. יש למשפחה שלי בתים. בעיר. אני לא רוצה את הקרקע עליה הבתים עומדים במתנה. אני לא רוצה להתבכיין על שהכח הולך לבורגנות ולא לפועלי הפרולטריון הנמקים, ולא לבכות על כסף יהודי שנשפך על קק"ל לשווא. אני רוצה להזהיר מפני הפוטנציאל העצום לשחיתויות ואי סדרים הגלום ברפורמה המוצעת, פוטנציאל שימשך לדורות, לא יעצר בנתניהו, כפרסונה, ולא סובב סביבו בלבד. מיקוד ההפגנה בנתניהו גורם לחברי כנסת אחרים להיות פחות איכפתיים לגבי ההצבעה- ממילא נתניהו הוא שיזכר בתור הרע בסיפור הזה, אז זו בעיה שלו.

לאחרונה (שנה שנתיים) אני תוהה על מקומן הראוי של תנועות. אני רואה את כוחן הגדול בגיוס חברים ובהירתמות למשימה, ומצד שני חולשתן הגדולה ביצירת בועה והנצחתה כמשהו מהפכני, שולי, מיעוט נרדף ומסור. אני פוגשת אנשים רבים שתוהים מה בעצם חברי הגרעין שלי עושים- אין כאן חובה להתנדב, אין כאן התייצבות טוטאלית לדגל, אבל נראה לי שהמעט שאנחנו עושים, כבעלי משפחות ובעלי בתים הוא מעט שמגיע מתוך חיבור עמוק לאנשים ולא כמשהו החורג מתוך החיים. יש בנו צד מיושב אבל מצד שני לא התברגנו לגמרי- אנחנו חיים במתח מתמיד המושך לכיוונים של עשייה ובמחשבות על הדרך ועל היישום שלה.

אלו לא שאלות שייפתרו. כשמתווכחים עם מרקסיסטים אי אפשר לצאת מזה. חסידים של מרקוזה יאמרו שהאידיאולוגיה הפכה לעוד מוצר בחברה הבורגנית והצרכנית, ורוטב עשייה על חיי הבורגניים לא ישנה כלום. (הפתרון היחיד בעיני, כשמגיעים למבוי סתום כזה, הוא האמונה).