אני קוראת תיאור מתילד של בני נוער. אני לא אוהבת שכדי לאפיין בני נוער באמנות מצמידים להם שפת רחוב וסלנג כאילו עדכני. זה אף פעם לא נשמע נכון כשאני קוראת דברים שכתבו סופרים מבוגרים שניסו לכתוב בשפה של נוער. השפה של הנוער כל כך חיה שהיא הופכת להיסטוריה מעט זמן אחרי שהיא מומצאת. כמעט אין סיכוי לתפוס את הרגע. לדעתי עדיף לאפיין בני נוער דרך תכונות אחרות שלהם, ומיצידי שידברו בשפת נימוסים מהמאה התשע עשרה. אם המעשים שלהם יהיו נעריים מספיק אני אזהה שמדובר בבני נוער.
כל זה אגב קריאה עצבנית ב"התרסקות" של ניק הורנבי, ספר לא מומלץ לחלוטין, גם אם אהבתם, כמוני, את "על הילד" של אותו סופר. אין שום קשר בין רמת הכתיבה, המצחיקות והעניין של שני הספרים. כל באאז וורד פסאודו-צעיריסטית מוזכרת בספר ללא נימוק: היפ הופ, אינטרנט, גוגל, פופ איידול, אייפוד. לא, לשים בפיה של דמות את כל המילים האלו לא הופך אותה לדמות עגולה של צעיר. צריך יותר מזה. למשל- הבנה בסיסית של העולם. הקטע הכי מצחיק בספר הולך ככה: "יש הרבה הבדלים בין תינוק לבין אייפוד. אחד ההבדלים הגדולים הוא שאף אחד לא ישדוד אתכם בשביל התינוק שלכם. כשנוסעים באוטובוס מאוחר בלילה לא צריך לשים את התינוק בכיס… אנשים ישדדו אתכם בשביל כל דבר ששווה להם להשיג, אז כנראה תינוק זה לא משהו ששווה להשיג". כן, זה לא כל כך מצחיק. כבר אמרתי שהספר לא מצחיק. מעבר לזה, צריך להיות ממש אוטיסט או בעל פיגור סביבתי כדי לומר משפט כזה ברצינות. זה פשוט לא אמין. אפילו שהטמטום שכיח יותר בקרב בני נוער- הם לא מגיעים למסקנה שתינוק זה דבר לא שווה בגלל שלא יגנבו אותו מהם באוטובוס. וחוץ מזה- זה לא מופרך שדווקא כן יגנבו אותו מהם באוטובוס אם תהיה הזדמנות.
במקביל גם ראיתי את מה שנחוץ לרווק. אני לא רואה טלוויזיה בדרך כלל אבל אני לא יכולה לעמוד בפני עיבוד לגאווה ודעה קדומה. ראיתי כבר את כל שאר מאתיים ושש עשרה העיבודים של זה לקולנוע או טלוויזיה, לפחות פעם אחת, אם לא עשרים, אז אני רואה גם את זה. ואת העיבודים הבאים שיהיו לזה. מחקרים מוכיחים, אגב, שבכל שתי דקות נולד בעולם עוד עיבוד לטלוויזיה\קולנוע של גאווה ודעה קדומה. בכל מקרה, אפשר לסכם את זה ברוח דבריו של אורי שהלך להופעה של כריס קורנל: אם אני בן השבע עשרה היה יודע שהיתה לי הזדמנות ללכת להופעה של כריס קורנל בגיל מאוחר יותר ולא עשיתי את זה הוא היה כועס מאוד. אז אלה החריגות שלי בעניין הטלוויזיה.
אני לא אתייחס לכל הסדרה, מה גם שנוסטלגיה (שזו הסיבה העיקרית לצפיה בעיבודי גאווה ודעה קדומה, כאמור) לא ניתנת לאריזה במילים, אבל אני כן אתייחס לאפיון של בני נוער. יש שם ילדה בת חמש עשרה. גם שם מנסים לדחוף לה שפה רווית סלנג שכבר לא נשמעת טבעית בכלל. מרוב סלנג כבר אף אחד לא מבין אותה והיא צריכה להסביר כל דבר. הבנתי שהיא משתמשת בסלנג. יכולתי להבין את זה גם אם לא היו דוחפים לי את זה לכל מקום. אפיונים אחרים שלה, לעומת זאת, יושבים נהדר על הדמות של ילדה בת חמש עשרה. הקטע שהכי אהבתי זה כשאמא שלה מציינת שיש תור נורא ארוך למשהו והיא אומרת מאוד בפשטות וחצי בצחוק: "אז אני אדחף", כאילו אמא שלה לא מבינה עובדות חיים בסיסיות.פשוט שירה. מבטא מאוד במדויק את הגסות של בני הנוער בצדדים החצי נחמדים שלה. הלוואי באמת שהייתי מסוגלת להישאר רגועה מול תור ארוך מתוך בטחון ביכולת ההידחפות שלי. אני כל כך לא אסרטיבית שבזבזתי כל כך הרבה מהחיים שלי בתורים. בנוסף גם הצמידו לילדה הזו קצת דמיון קלולסי ופרחי. אני חוזרת על מה שאמרתי קודם: גם אם היא היתה מדברת בשפה תקנית או אפילו גבוהה, לפי התכונות האלו היו ישר מזהים שהיא נערה, על כל מה שזה אומר. לא שצריך למחוק את הסלנג והזרות של הנוער, אבל חייבים למתן את זה ולהביא מאפיינים אחרים של צעירות לידי מיצוי.
לסיכום: אל תקראו את התרסקות אלא אם כן מתחשק לכם מטיפון אינפנטילי. ואם אתם כותבים פעם על דמויות של בני נוער- אל תמלאו אותם בסלנג ובאאז וורדס אלא בתכונות אחרות של בני נוער. יש להם תכונות, הם לא רק מבוגרים טיפשים.
לקריאה נוספת:
-פחד מצעירים בגרף ג'ם (אתר שמסביר הכל בגרפים)
במקום תה 