מה אני קוראת (12)

מתוך אהבת ישראל גמורה ובחירוף נפש ממש סיימתי לקרוא את זכרון דברים של יעקב שבתאי. גם מי שהכתיר את הספר הזה כספר מופת ואף כספר הישראלי הטוב ביותר שנכתב מאז הקמת המדינה וודאי לא יאמר כי הקריאה זרמה או שהוא התאהב בספר למן העמוד הראשון או שהוא בלע את הספר בפחות זמן משתכנן לכתחילה. אין סיכוי. אחת הסיבות הראשונות לכך היא שהסופר לא טרח לפנק את הקורא בחלוקה לפסקאות וגם נקודות של סופי משפטים הוא פיזר בקמצנות רבה על פני הספר. הסיבה השניה לכך תהיה היאוש וחוסר התקווה שבספר.

הספר מלווה שלושה אנשים די בודדים בשנות ה- 40 לחייהם במשך כמעט שנה. תוך כדי הסיפור המתרחש בהווה המספר פורש את סיפור חייהן של כל הדמויות שמופיעות בסיפור, כמעט, וכולל גיחות אל עברן ועתידן של הדמויות. בסך הכל יש בספר כמליון ומאתיים חמישים אלף דמויות (זו הגזמה, אבל באמת יש הרבה) כשהמחבר נובר בחייו של כמעט כל משתתף בכל כינוס משפחתי.

"קיים משהו שהוא מכנה "יצר הגאולה", אבל מנסיון חייו למד שאין שום מעשה בחיי הכלל או בחיי הפרט, ויהיה נכון ומהפכני ככל שיהיה, שיש בכוחו להביא גאולה, במובן הזה שמנקודה מסוימת ואילך יתחיל עידן חדש שהכל יהיה בו בתכלית הטוב ויסתדר כפי שרוצים, ועם זאת, ולמרות הידיעה המפורשת, יש לחיות כאילו הגאולה אמנם אפשרית ולחתור אליה… לו עצמו קשה לסגל את ההכרה הזאת באופן שתהיה לחלק טבעי ממחשבתו ומהרגשתו, שכן, שנים רבות מדי היה נתון לשלטון הידיעה שקיים מעשה אחד שהוא המעשה הגואל, שבמקרה שלו היה הקומוניזם…"

סבא שלי קורא לזה עבודה זרה: לתת כח מוגדל לכח מוגבל. להאמין שמעשה אחד מסויים יביא את הגאולה. כל הדמויות בספר נתונות לשלטון הידיעה שקיים מעשה אחד שהוא המעשה הגואל. הדמויות בספר שבויות- הן חיות את העבר, חיות את העתיד, בטוחות שהן יודעות הכי טוב מה טוב לכולם ומתחמנות את כולם כדי להשיג מה שהן רוצות. לאורך כל הספר אין דיאלוג אמיתי, אין חתירה למפגש ומגע אנושי. אף אחד לא חי את ההווה, כולם עסוקים בחישובים: רודפים אחרי מין או אחרי עושר או אחרי נישואין שיביאו נוחות ושלווה או אחרי דמיון של חיי כפר רוגעים, אבל אף אחד לא נעצר לשאול אם זה טוב לו, ברגע שהוא מגיע לשם. כולם שבויים בגאווה או דמיונות או מהלך של נקמה, אף אחד לא ממש חופשי.

אפשר לראות את זה גם כאמירה על החיים הפרטיים וגם כמשל על מהלכים מדיניים גדולים- אף מהלך מדיני גדול אין בכוחו להיות זה שיביא את הגאולה, לא הקמת המדינה ולא נצחון במלחמה.

השאלה שמציג שבתאי נכונה, אמיתית וכואבת. זו שאלה שאנו עוסקים בה רבות במסגרת הלימודים בבית המדרש, ובפרט בשיעור על משנתו של א. ד. גורדון. גורדון עצמו מנסה למשוך חיות מן הקשר עם הטבע וכן עומד לרשותו הכוח שהוא שואב מן הקשר למסורת. אחרי מותו של גורדון כתב מאיר יערי את המסה "סמלים תלושים" בה תאר את הניתוק מהמסורת המביא עימו ניתוק מהחיים. ללא אמונה במשהו שמעבר, ללא תחושה של משהו נשגב מהכיל שקיים בעולם, קשה לתת אמון באחר ולבנות איתו, מתוך דיאלוג ומתוך הקשבה. אם הכל ניתן לתפישה וניתן להסקה לוגית במחשבה שלי אין לי שום צורך בשותפות. זה בסיסה של הבדידות שבספר, בעיני.

אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לצורת הכתיבה המיוחדת שלו, מלבד בתלונה על אורך המשפטים וחסרונן של פסקאות. יש בצורת הכתיבה הזו משהו מן השירה. נעשה כאן שימוש במילים, שימוש שהוא מעבר להעברת מסר בצורה פשוטה. צורת הכתיבה ממחישה את הקושי במציאת פשר. בראיון שצוטט בהארץ אמר שבתאי  כך:

"רציתי ש'זכרון דברים' יספר את הכל, ואני לא מתכוון לסיפורים גדולים. באמת לדברים הקטנים ביותר, איזה פיהוק שמישהו פיהק, משפט מסוים שנתקע לי בראש, מלפני שנים, פרצוף של בן אדם. קרוב משפחה או רחוק, מישהו מבני העיירה. בגד, צורה, תנועת יד, מאורע שקרה. לפעמים מאוד מאוד מאוד חולף, מאוד זעיר. רציתי את כל הדברים האלה איכשהו ללכוד בתוך הספר"

כשמתייחסים באותה רצינות לכל דבר אי אפשר למצוא פשר. הכל נראה משמעותי באותה מידה. גם ההמנעות מחלוקה לפסקאות וחוסר ההתמקדות בחייהם של הגיבורים הראשיים ממחיש את שוויון הנפש כלפי הכל. וגם פתיחת הספר המעמידה את כל הכתוב בו ביחס למוות של אביו של הגיבור ושל הגיבור עצמו. הגילוי של סוף הספר (הגיבור מתאבד) על הפסקה הראשונה מונע הפתעה בסוף הספר ומעצים את תחושת השעמום ושוויון הנפש כלפי הכל שהמספר מנסה להעביר. כך אין לספר פואנטה. גם המוות הוא הדבר הכי בנאלי שיש- כולם מתים בסוף. אין במוות מעשה גדול של בחירה או אצילות נפש או גבורה כמו בסופים טובים של אגדות, למשל, המאירים את הנרטיב המרכזי של האגדה. המוות הוא שרירותי ולא נותן משמעות לכלום.

כדי להמחיש את חוסר הפשר אפשר להציב את אופן כתיבת הספר מול צורת כתיבה ניו איג'ית טיפוסית. צורת כתיבה ניו אייג'ית טיפוסית מכניסה פשר לכל מקום. בדיוק כשהמחברת יוצאת מביתו של אהובה מזג האוויר מתבהר ומופיעה קשת בשמיים, היא מחליטה ללכת למקום מסוים וכל העולם רומז לה- לכי! הפרסומות לא מפסיקות להזכיר את המקום ההוא, היא פוגשת אנשים משם, וכו'. בספר הגרברי (מרוסק ומוגש בכפית) לאכול להתפלל לאהוב מסופר על אופן בחירת השם של הספר שנועד להיות הכי הכי קליט, על כך ששמותיהם של המקומות המופיעים בספר (איטליה אינדונזיה ועוד מקום שמתחיל בא' ושכחתי איזה) מתחילים, כבאורח פלא וכאות משמים, כולם באותה אות! ובשנה הבאה היא תצא למקומות שמתחילים כולם באות ב'! (נשבעת לכם שהספר מסתיים בערך כך ולא המצאתי את השטות הזו בעצמי). בזכרון דברים, תודה לאל, לשום דבר אין פשר. אפשר לפתח תיאוריה על כך שחיים בכפר מועילים אבל רגע אחר כך תקרא על כך שמישהו חי בכפר ועדיין היו לו חיים דפוקים, וכן הלאה. שום דבר באמת לא מסתדר באף חוקיות (אם כי מצאתי חוקיות, שאולי היא מקרית, בכך שאם מישהו הוא נורא עשיר או מתעשר בפתאומיות חזקה עליו שיהיה ממש מסכן ואבוד וימות מהר או יכלה חייו לריק, אבל אולי רק דמיינתי את זה ומעניין לבדוק לאור יצירות אחרות של שבתאי אם כל העשירים מסכנים).

מדובר בספר קשה לקריאה, שמכיל, בין השאר, גם אלימות קשה ומיניות בוטה (אבל לא מיותרים. הם נחוצים לצורך מהותי. אני ממש שונאת אלימות ומין מיותרים, ראו ערך כל ספר של מאיר שלו). קראו אותו רק אם אתם שמאלנים אליטיסטיים יפי נפש, אם אתם או משפחתכם מוזכרים בספר או אם אתם במצב רוח של אהבת ישראל ושאיפה לאחדות העם וגישור על פערי התרבות העצומים או משהו כזה. אם אתם לא מתאימים לאחת הקבוצות האלה אולי כדאי למצוא ספר שמכיל קצת יותר נחמה.