תכנון עירוני

מוזר איך כל אדם בעולם פוגש פה ושם בנפלאות התכנון העירוני אך רק מעטים משתפים בכך אחרים. העיר היא כל כך יומיומית שהיא נשמטת לנו מסדר היום, ומופיעה שם רק כמאבק נגד הפיכת המעיין העירוני לכביש, הריאה הירוקה האהובה עליך למגדלי פאר או בנין עתיק לשימור שהופך למגרשי חנייה. בנושא הזה אני אוהבת לקרוא מדי פעם בבלוג הבלהות* עוד בלוג תל-אביבי שנותן נקודת מבט מעניינת על התכנון בתל אביב. הבלוג הזה לא עוסק בתכנון עירוני בשוטף, אבל אני יכולה לתרום את נקודת המבט שלי אל החצר האחורית ולשתף.

ירושלים הוקמה בשנת… טוב, למעשה היא לא הוקמה. היא תמיד היתה. כמו שאמר יהודה עמיחי: "מי פעם ראה את ירושלים ערומה? אפילו ארכיאולוגים לא ראו". ירושלים הוקמה אחרי שהומצא התכנון העירוני ואפילו אחרי שהומצא רעיון הריאות הירוקות (הוא הומצא בתורה כמובן. קראו לו מגרשי הלוויים), אבל למרות נסיונות מיוחדים שנעשו לשמור על יופיה של ירושלים תוך כדי בניתה, על ידי בניית תעלות ניקוז ברחובות ואפילו חוקים על אופן תלית הכביסה בשכונות הראשונות שמחוץ לחומות, עדיין נותרו מעט גינות במרכז העיר, יחסית למקובל בערים חדשות יותר. נוצר מצב בו לתושבי מרכז העיר יש המון ילדים (אולי הכי הרבה בארץ) ומעט מאוד גינות ומרחבים ציבוריים נגישים שמתאימים לילדים.

והנה אני מגיעה לחצר האחורית שלי- בשכונות החדשות של ירושלים ניסו לשמור על הסגנון הישן של הבניה וליצור חצרות פנימיות. מצד אחד, חצרות פנימיות ושבילים בין הבתים הם דבר נהדר- מרחיק את הבתים מהרעש של הכביש, מאפשר מרחב קהילתי משותף ומוגן ומרחב לילדים לטייל ולשחק בו. מצד שני המרחב בין הבתים מוגדר כשטח פרטי של הבתים והאחריות על גינה מאוד גדולה והעלויות הגבוהות של הטיפול בה נופלות על מספר גדול של תושבים במבנים הסמוכים. מי שיודע כמה קשה לנהל וועד בית של בניין אחד יכול להסיק כמה קשה לארגן שיתוף פעולה בין כמה בניינים החולקים חצר פנימית. בחלק מהבניינים אפילו אין וועד בית כמו שצריך, כך שאין למי לפנות. באיזורים מסוימים של השכונה אין לאנשים משאבים כדי לדאוג לגינה. גם העירייה מתנערת מאחריות לגינון או תחזוקה (תיקון שבילים, ניקוז שלוליות) של שטחים אלו. 80 אחוזים מהשטחים הפתוחים בשכונה אינם שייכים לעירייה אלא לבניינים הסמוכים.

שטחים פתוחים שנשארים ריקים ולא מטופחים מושכים אוכלוסיות שוליים וחבורות רחוב. אם היה שם למשל, גן שעשועים, או אפילו כמה ספסלים נחמדים שאי אפשר לשרוף- האופי של המרחב היה הופך קהילתי יותר.

אני לא יודעת מה דעתי בעניין. אני אוהבת לגור במקום עם חצרות פנימיות, אבל מודעת לקשיים הארגוניים שהם יוצרים.

מוסר השכל- בפעם הבאה שאתם מתכננים שכונה עם מרחבים פנימיים- תחשבו טוב טוב למי שייכים המרחבים הפנימיים ועד כמה הוא מסוגל לדאוג להם. האמת היא שאני יודעת שיש מעט מאוד מתכננים עירוניים, ובטח לא כל מי שקורא כאן הוא כזה. אבל הנושא ממש מרתק בעיני. המוסר השכל האמיתי הוא שצריך לספר לי על דברים כאלה כי זה מעניין אותי. כל אחד בטח מודע לענייני תכנון בשכונה שלו, אבל לא מספיק מעריך את מידת העניין שבנושא. כמו שבטח קראתם כבר (או שמעתם כבר) מליון ואחת תלונות צרכניות או שבחים למוקדי שירות לקוחות של חברות תקשורת (למשל), פשוט כי זה מעניין ומכיל את כל המרכיבים של סיפור קצר- הצגת הדמויות, התפתחות העלילה, שיא, התרה וקללות, כך גם סיפורים מקומיים על תכנון עירוני יכולים להיות חומר מעניין לא פחות.

*בלהות- מפחיד מה שקורה בניהול של תל אביב. מלבד זה הבלוג לא מאוד אימתני. 

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, סוציולוגיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תכנון עירוני

  1. omridunour הגיב:

    יש הרבה חומר בעניין באינטרנט, והרצאות ואירועים בנושא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s