עונות

אין לי עליות וירידות אלא רק עונות. אין לי מאניה דיפרסיה, יום טוב יום רע, יש לי עונות. התרגלנו כל כך לדירוגים, שאנחנו מנסים לכפות את עצמנו על הטבע, לצייר את העונות כעליות ומורדות, כשבעצם כל עונה היא מצויינת.

סבא שלי שאל אותי פעם, כשהייתי מדוכאת מחוסר מעש, באיזו עונה העץ הכי שמח. הדימויים הראשונים שעולים לראש הם אביב, בגלל הפריחה, וקיץ בגלל הפרי. במחשבה שניה, ניתן לראות שהדימויים הראשונים שעלו לי לראש חופפים באופן מחשיד לעונות שבהן העץ הכי משמח אותי (אביב, בגלל הפריחה, וקיץ, בגלל הפרי…). מעבר לכך- המחשבה הראשונה היתה על האביב, ואז חשבתי שכל המטרה של העץ בפרחים היא להוציא פרי ואולי הפרי הוא החשוב לעץ ולכן הוא שמח בקיץ. ולמען האמת לעץ אין מטרה. הפרי הוא בשביל הזרע, הזרע נועד לגדול, ובכל מקרה וליתר בטחון העץ יוסיף לעשות זרעים נוספים בתוך פירות שיבשילו בקיץ הבא. אין מקום שאפשר להניח עליו את האצבע ולהגיד- "והעץ היה מאושר".

סבא שלי הדגיש את חשיבותו של החורף. העץ נראה מסכן בחורף, אבל בחורף הוא מקבל תזונה נפלאה מהאדמה ומים מהגשמים והוא חפשי מעבודה וממאמץ לשאת את כל העלים, הפרחים והפרות ולטפל בהם ולשלוח אליהם אנרגיות. בחורף העץ אוגר, ממלא מחסנים. תרשי לעצמך, כך סבא שלי אמר לי, להתכנס ולהתמלא, עוד תהיה פריחה, עוד יבואו הפרות.

החיים מלאים בעליות ומורדות אם בוחנים אותם בהיבט צר מאוד שלהם. למשל, השאלה שהטרידה אותי באותו זמן- למה אני לא עושה עם עצמי שום דבר, למה אין לי תוצרים ברורים. סבא שלי לימד אותי לצפות לתוצרים ברורים בסוף הקיץ, ולדברים אחרים בחורף. אולי, השלמתי לעצמי ברוח לא סבאית, בחורף אני צריכה להתכרבל בשמיכה ולשתות שוקו חם. החיים הלינאריים, הקצובים, המדעיים, משכיחים ממני את קיומן של עונות ואת הסגולה המיוחדת של עונות והאיכות השונה של כל אחת מהן. אולי אנחנו צריכים להתאים את אורח החיים שלנו לעונות.

תארו לעצמכם שבחורף הלימודים והעבודה יסתיימו מוקדם, כמה שעות לפני החושך, ובקיץ הם יסתיימו מאוחר, גם כמה שעות לפני החושך. לא עוד יום עבודה של שמונה שעות, אלא יום עבודה גמיש. תארו לעצמכם קורס באוניברסיטה, או שיעור מתמשך בבית המדרש, שמתפתח מתוך מודעות לעונות השנה שבחוץ. למשל: קורס בכלכלה שיניח יסודות באביב, יעמיק אותם עד סוף הקיץ יבשיל עבודות בסתיו ויצא לחופש בחורף. היום ניקינו את בית המדרש אחרי שלושה שבועות של הזנחה. היה כיף. חשבתי על השעמום שבתורנות קבועה אל מול חדוות ההתגייסות שבאה עם ההכרה בנחיצות של הנקיון וההתחדשות, ומצד שני על הבטחון שבתורנות קבועה, וכבר לא ידעתי מה עדיף. אולי עדיף לנקות ולהתלכלך בעונות, ולא להגדיר ציר נקיון- לכלוך שדורש מאיתנו רמה עליונה של נקיון כל הזמן, ושני רגעים אחרי הנקיון זה כבר לא "הכי נקי" כי זה הספיק להתלכלך, ואנחנו מרגישים לא טוב עם עצמנו בגלל מיקומנו על הציר טוב-רע מבחינת נקיון. אם מחליפים את הציר במעגל, מבינים שהליכלוך הוא תוצר טבעי של חיים, וכך גם הנקיון, ויש זמן לזה ולזה- הדרישה הבלתי פוסקת שיש בדימוי של ציר נעלמת. וכן הלאה, כי הנקיון הוא רק דוגמא, בכל מקום שאנחנו מודדים את עצמנו באופן מיותר עם ציר טוב-רע לנסות לשחרר אותו ולאמץ עונות.