תמיד היתה לי בעיה עם סמכות. זו גם הבעיה שלי עם בר יוחאי. הוא כל כך נהדר, בזכותו קיים העולם, מטייל בעולמות עליונים כאילו היו החצר האחורית שלו, יודע הכל, חולק את אותה נשמה עם משה רבנו, ר' נחמן מברסלב וכל יהודי חשוב אחר שתוכלו לחשוב עליו, כתב את הזוהר 1000 ומשהו שנה אחרי מותו. הפיוטים לכבודו שזורים תכונות טובות והישגים. אני לא מקנאה, אני דמוקרטית.
היכולת של בר יוחאי היא לתת מקום לכל אחד ולכל דבר. באידרא רבא שבזוהר בר יוחאי אוסף את החברים, הלומדים איתו ומייחד להם מקום. בחלאקה אורי דיבר על כך שהשבוע של לג בעומר הוא השבוע של אהרון הכהן, שמידתו שלום, שהיה מפייס בין אנשים ומשכין שלום. אורי סיפר שבר יוחאי הוא חלק מהתיקון שתיקן ר' עקיבא- תלמידיו של רבי עקיבא נפטרו כולם בין פסח לשבועות (או לג בעומר) משום שלא נהגו כבוד זה בזה. לאחר מכן רבי עקיבא לימד עוד כמה תלמידים שהמשיכו את דרכו. בר יוחאי היה אחד מהם. בר יוחאי הבליט את זה שלכל אחד בחבורה שלו יש תפקיד משלו, תכונות משלו ומקום משלו, ובכך פעל לטובת כבוד הדדי ושלום. בר יוחאי למד עם תלמידי את מזמור קל"ג בתהילים:
שיר המעלות לדוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש, ירד על הזקן, זקן אהרון שירד על פי מידותיו, כטל חרמון על הררי ציון, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם.
העיקר הוא שלימוד התורה מביא לשבת אחים גם יחד. הגם מסמל את הצטרפותו של האל ללימוד. וכשיושבים ביחד יש ברכה. (עד כאן מה שאורי אמר, לא בטוח שאורי עצמו יזהה את זה מרוב ששכחתי. אל דאגה, הוא לא ייבש את הילד. הוא אמר את זה כשכל הילדונים, כולל שלנו, ברחו להם לעיסוקיהם והשאירו אותנו לבד בסלון)
הבעיה עם חלוקת התפקידים בין האנשים, ההכרה בשונות של כולם וייחוד תפקיד שונה לכל אחד היא שצריך תיאום.הלוואי שזה יקרה באופן טבעי. אני שואלת את עצמי אם זה אפשרי- שכל אחד יכיר במקומו ולא ישאף למקום של חברו. בר יוחאי, בעיני, הוא הסמכות המתאמת ומסדרת. מכוונת את האנשים למקום הראוי להם. צריך לדעת המון בשביל זה, ומעבר לכך- צריך את היכולת לטייל בעולמות העליונים כאילו זו החצר האחורית שלך. צריך להיות בקשר הדוק עם האל ובקשב לתכנון שלו.
בחלאקה, כמו שכתבתי בדיוק בפוסט הקודם, אנחנו מציינים את השילוב בין ההכוונה, הסמכות, תהליך החיברות ששלום עובר בבית שלנו ובקהילה שלנו, לבין הצמיחה הטבעית שלו. עדיין יש בי קול שאומר- למה לא לתת לו לגדול פרא? למה לא להשאיר לו את התלתלים היפים שלו, שיראה כמו מלאך? למה צריך חינוך? גיסתי אמרה לי פעם- אנחנו מגדלים לילד שיער עד שהוא בעצמו יחליט לגזור. זה שלו. מאוחר יותר הם גזרו לו את השיער מעל העיניים שלא יפריע לו ובכך הכריחו אותו לקבל סדר עדיפויות ששם את הנוחות של העיניים לפני הצמיחה הטבעית של השיער. הקול הזה ששואל למה לחנך הוא אותו קול שתוהה על נחיצותה של סמכות. תמיד קראתי את "חנוך לנער על פי דרכו" בלי לקרוא את המילים חנוך לנער. אם "על פי דרכו" אז מה התפקיד של המחנך בכלל? איזו עבודה נותר לנו לעשות?
יש לי שתי תשובות לשאלת הסמכות.לפני כן, צריך להגיד שהרגש שלי לא נוטה לשם. אני עדיין מרגישה צורך גדול בשיחרור סמכויות, שנובע, כנראה, מטראומות עבר עם סמכות, עם מנהיגים. התשובה הראשונה היא הצמא הגדול לסמכות הורית שאני רואה סביבי. ילדים הולכים לאיבוד כשההורים שלהם שואלים אותם יותר מדי פעמים מה לעשות או מחקים התנהגות ילדותית. יש צורך בדוגמא אישית, שהיא מחנכת מטבעה. אני תמיד אומרת לילדים שכשהם יהיו גדולים הם יהיו נדיבים וטובי לב. זה משהו שצריך לחנך אליו. מבוגרים הם היצורים הכי נדיבים וטובי לב שקיימים, כי יש להם הרבה יותר יכולת מלילדים להיות כאלה. יש להם הרבה יותר מה לתת ולמי. יש להם את הרצון האדיר לתת הכל לילדים, רצון שאין שווה לו אצל נטולי הילדים.
התשובה השניה שלי מנוסחת הרבה יותר טוב אצל ד"ר מאיר בוזגלו שכותב על מסורתיות. שמעתי שיצא עכשיו ספר שלו בנושא, אני צריכה להשיג אותו, בינתיים למדתי על דעתו מתוך מאמרים שפרסם על מסורתיות. קשה לי לכתוב במדוייק את מה שהוא אומר, אבל בגדול, הוא מנסה להצביע על הערכת היתר שיש בחברה שלנו (דתיים שכלתניים וחילונים) לניסוח מדעי ומדוייק של אמונות ודעות, ועל החשיבה פורצת המסגרות של המסורתיים שנותנים חשיבות עצומה לנאמנות (נאמנות למסורת אבות). לא במקרה בר יוחאי תפס חזק מאוד אצל מסורתיים. בר יוחאי הוא מגנט גדול לנאמנות. הוא האנשה של האמונה.
בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך. מי שאומר את הפיוט מזדהה עם "חבריך", מאשר שוב ושוב את האמונה בבר יוחאי שמגיעה, אחרי הכל (אבל גם לפני הכל) מהחברים. נראה לי שמדובר בשילוב החלומי בין דמוקרטיה למריטוקרטיה.
לסיכום, אני נשארת עם החיבוטים, חושבת לי תוך כדי תנועה. אני יותר מדי מעורבבת בתוך עצמי מכדי לעשות הבחנות נכונות במקומן של החירות, הסמכות והאמונה בסמכות. בינתיים אני מנסה לאחוז בכולן.
במקום תה 
מלאך עם תלתלים? בטח גם אדם וחווה אכלו תפוח. מדהים כמה תיאורים נוצריים נכנסו לנו לראש. ובכלל, תוך שנתיים-שלוש, כשהבעת התום המלאכית תיעלם מהפנים, זה כבר לא יהיה זה בכל מקרה.
התלבטתי אם לכתוב את זה, אבל אם כבר הגבתי בגלל הנושא הקודם, אגיב גם לזה. עולם המחקר עדיין לא סגור על עצמו בנוגע למקור הזוהר, כל כמה שנים מתחלפת הדעה השלטת, כה גילה את אוזני אורן (מדע בזיוני) צור, ואם הוא אמר הוא כנראה יודע יותר ממני או ממך, אז נימת הזילזול ממש לא במקום, אדרבה, אם את מתיימרת להתאים את עצמך למחקר העכשווי, את צריכה לתקן את הנקודה הזו.
טוב, לא חייבים ללכת לנוצרים בשביל תלתלים. גם לנו יש ב"שיר הכבוד". והם אפילו שודרגו בהיררכיה.
אמא שלי הצליחה בדרך פלא תמיד לתת לי את ההרגשה שאני עושה את מה שאני רוצה ומחליטה בעצמי. גם אם אני פועלת בהתאם לרצונה ובניגוד לרצוני, זה רק כי אני אוהבת אותה, ולא כי יש לה את היכולת לכפות עליי. עליי זה עבד לשביעות רצוני (אני מקווה שגם לשביעות רצונה). אני לא יודעת אם זה יכול לעבוד באופן כללי על כל ילד. כמובן שזה החינוך האידאלי מבחינתי.
עולה לי מה שטלי פעם אמרה (אני לא זוכרת אם מימימה או מאיזה קורס בפסיכולוגיה – אז יש לנו רק גאולה חלקית), שכשתינוק נולד, הוא לא יודע אפילו לאהוב, ואמא מלמדת את התינוק שלה לאהוב על ידי זה שהיא אוהבת אותו. (ובעצם כופה עליו דפוסים של יחסי תלות. דיקטטורית שכמותה).
לי אין בעיה עם הסמכות, רק עם הכפייה שלה. צריך להפריד.גם אם יש פעמים שבהם יש צורך בכפייה (נניח להוציא ידיים מהשקעים החשמליים למיניהם), היא לא אדיאלית, לעומת דוגמא אישית, שבעיני אין שום בעיה איתה, וכל המרבה הרי זה משובח.
המודל שהיה לי בראש היה הפוך, שכשילד נולד, ההורים קובעים בשבילו הכול, ובהגעה לכל גיל מגדילים את כמות הדברים שיהיו תלויים רק בו. אני צריכה לחשוב על הקשר בין שתי המגמות ההפוכות עם הזמן.
יחזקאל- לא מלאך של השמיים, אני באמת לא יודעת איך הם נראים, אלא במובן שהוא לא יכול לעולל רע, תמים.
וגם- עולם המחקר סגור על עצמו. אני לא מכירה אף חוקר שטוען שבר יוחאי, התנא העתיק, כתב את הזוהר. המחלוקת המחקרית העיקרית כרגע היא אם היה לזוהר מחבר אחד, די-ליאון בשם עצמו או בשם רשב"י, או כמה מחברים- די ליאון וחבורתו שכל אחד מהם ראה עצמו כתנא אחר. הכלים המחקריים הם בעיקר מחקר לשוני, וזה מראה שהארמית שונה מהארמית אותה הכיר בר יוחאי התנא (ולעומת זאת, הארמית כן דומה לארמית של די ליאון בספריו).
תודה על התיקונים, זה חשוב.
תהיתי מאיפה צומחת סמכות ? האם היא מחייבת תלות? או שאפשר שמישהו יהיה סמכות בעינייך בלי שתהיה תלוי בו (באיזשהו אופן)? ומה בדיוק הגדרת המושג הזה?
ולגבי אמא של יוליה, זה עובד עד גיל מסוים ובגיל אחר פתאום זה מרגיש כמו מניפולציה – יותר גרוע מניפולציה ריגשית (ופולנית). האם האהבה שלי את אימי תלויה בזה שאני אעשה מה שהיא רוצה? וכיוון שאנחנו חולקות את אותה אמא אני חייבת להגיד שהשיטה בהחלט לא עובדת על כל ילד. חוצמזה שיש מהשיטה הזו הטלת אחריות גדולה מדי על הילד, אני בהחלט מסכימה שאפשר להתחיל להעביר סמכויות מסוימות לילד שיתמודד עם התוצאות שלהן לבד (נגיד לקום לביה"ס) אבל זה אומר שאתה באמת צריך להיות מוכן לקבל את ההחלטה שלו שלא בא לו לקום השבוע בזמן ולא רק לא להתערב בזה אלא באמת לקבל את ההחלטה. דבר חשוב שלמדתי בהתנסות בהתפתחות הילד זה לעולם לא לשאול דבר עם לך כבר יש תשובה נכונה. לדוג: לא לשאול " אתה רוצה לבוא לשחק איתי בקוביות?" כי אולי הוא לא רוצה. אפשר להזמין את הילד לבוא או אפילו יותר טוב לתת לו לבחור בין קוביות ללגו ואז מצד אחד איפשרת ברירה ומצד שני הברירה היא בתוך הטווח שתהי מוכנה לקבל.
כיוון שעוד אין לי ילדים (למזלם הרב) הכל דיבורים באוויר רב הסיכויים שאני אחזור לתבניות של הילדות שלי אבל הייתי רוצה שהילדים שלי עד גיל מסוים (נגיד 120) שיש דברים שהבחירה שלהם לגביהם מצומצמת.
יוליה,
תודה על התיקון החשוב (והמקור הוא שיר השירים, כמובן). מתנצל בפני אפרת.
אפרת,
ראי התנצלות לעיל. בענין הזוהר, אני הבנתי שהטענה היא שגם אם רמד"ל כתב בלשונו, מקור הרעיונות הוא רשב"י. אנסה לבדוק זאת שוב, או שנחכה שאורן צור יגיע לפה ואולי יגיב…
אני משערת שכבר ניחשת שזו אני (בטח המשפט על אמא של יוליה הסגיר אותי) ואני חייבת לעשות הבהרה – אני חושבת שיש לי את האמא הכי טובה בעולם , יותר טובה ממנה אין. אני פשוט חושבת שהילדים שלה (קרי אני) פחות. ואני הייתי רוצה שיהיו לי ילדים יותר טובים ממני, ובטח לא כאלה שיעזו להעביר עלי ביקורת בבלוג (יחי הדיקטטורה ההורית). מה שבטוח שאני רוצה בגידול הילדים שלי זה זה הביטחון שהיא נתנה לי בזה שהיא תמיד תאהב אותי ולא משנה מה אני אעשה זה לעולם לא ישתנה- [אהיה רוצחת, שמאלנית,לסבית…פירסינג… כן,כן, זה בסדר יורד בדרגת חומרה אצל אמא שלי. כמו שהיא אמרה פעם "עדיף שאני אגלה שהבת שלי סוטה מאשר לדעת שגידלתי מטומטמת" (וסליחה על הפוליטיקה)]היא תמיד אמרה לי שהיא תהיה שם בשבילי "מה אני אעשה?! אני אבוא לבקר אותך בכלא , אארח את בת זוגתך…אגעל מלהסתכל על הפירסינג שלך…גם אם זה יהיה לי מאוד לא נעים" (זה החלק הפולני שבה). בקיצור הביקורת היא על הילדה שגדלה לה בשביל שיטות חינוך מתקדמות כמו שלה צריך ילד פחות עקשן וביקורתי…
אמא שלכן חמודה.
אני באמת שמה לב שתחושת הבטחון של הילדים עולה ככל שגובר השעמום (ועכשיו, כשאורי לא כאן, זה שיא המשעמם- באים מהגן, משחקים קצת בזמן שאני קוראת, ארוחת ערב מקלחת ולמיטה ב-7). השאלה היא אם סדר יום משעמם מוביל לילדים חסרי מעוף. נראה לי שכן, שיותר מדי שעמום עלול להביא לדיכוי המחשבה העצמית.
אני דווקא חושבת שמתוך השעמום צומחת יצירה. כי כשלילד יש כל הזמן גירויים, הוא לא צריך לחפש בתוך עצמו מה מעניין אותו. כשמתחיל לשעמם, ואין טלוויזיה, ואין מי שיקריא סיפור, ואין עם מי לשחק, אין לילד ברירה אלא לנסות להוציא ממשהו שישעשע אותו מתוך *מה שיש*. ולא משנה אם מה שיש זה כמה עיתונים ישנים (שאפשר להפוך לסירות, או לקוצ'ץ לכדור, או לנסות ללמוד לקרוא מהם, או להפוך לחצאית ולשחק בנסיכה) או מה שיש זה כמה דפים וצבעים, או מה שיש זה ארגז חול וקצת מים. תמיד יש *משהו* שאפשר לעשות איתו (או ממנו) משהו אחר. אבל כשכל הזמן יש מסביב גירויים, אין סיבה לנסות לטרוח לחפש.
העלמה עפרונית- את צודקת. זה מביא אותי להבדיל בין סוג השעמום שיוצר סדר יום קשוח ומוכתב מלמעלה לבין סוג השיעמום שנובע מכך שאין תוכניות והפעלות. אני התכוונתי בעיקר לראשון, את כתבת, בצדק, שגם השני קיים.