חוסר סבלנות

אני בחופשת מולדת אצל ההורים לרגל מילואים. ככה הזדמן לי לראות קצת טלוויזיה. איך אין לי סבלנות לטלוויזיה! קודם כל, אני כל הזמן מדברת. אני כנראה לא אוכל לראות עוד טלוויזיה בלי להגיב, בלי לדבר על התכנים, בצורה ביקורתית, עם שאר האנשים שרואים . זה פשוט לא כל כך חשוב לי לא להפסיד אף רגע בטלוויזיה, ממילא חצי מהזמן לא קורה שם כלום. חשוב לי לראות טלוויזיה בעיקר בשביל להבין על מה המשפחה שלי מדברת ומה ממלא להם את המשבצת התרבותית.

כל התוכניות שלא נועדו להיזכר לנצח אלא רק למלא זמן בין הפרסומות במתח אינסטנט הן מריחת זמן אחת גדולה. אם עד עכשיו תהיתי לי למה אני כן אוהבת סרטים ולא אוהבת טלוויזיה, זו כנראה התשובה- אני לא עומדת במריחות זמן. המגמה בסרטים מאוד נוטה כלפי הידוק התסריט- כל הזמן קורה משהו והעלילה מתקדמת. בטלוויזיה כנראה קורה ההיפך. הם יודעים שיש להם מליון פרקים למלא. ראיתי עכשיו שתי שניות מסרוגים והבנתי שאני לא יכולה יותר. ראו שם בחורה שאוכלת ספגטי בולונז והחבר שלה שם לה על זה גבינת פרמזן, ורואים עליה שהיא לא יודעת אם לאכול את זה או לא. נשבעת לכם, המוזיקה ברקע היתה כמעט כמו מוזיקת המתח במלתעות: תאכל את זה, לא תאכל את זה? המזלג מתקרב לפה, חוזר לכיוון הצלחת, (מוזיקת רקע מותחת), מערבבת את האוכל, אני אומרת לאחותי- שתגיד כבר שהיא אלרגית לגבינה, או משהו, החבר של הבחורה שואל אם הכל בסדר. כאילו הוא מלצר: הכל בסדר? אני אומרת לבחורה: תגידי לו שעבר לך החשק לאכול. מוזיקת רקע מותחת. הבחורה קשת תפיסה.קלוז אפ-  מזלג למטה, מזלג למעלה. בסוף היא נותנת ביס קטן והולכת להקיא. אמרתי לכם שהיא אלרגית לגבינה.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוכל, עדכונים מהשטח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חוסר סבלנות

  1. יוליה הגיב:

    טוב, אז מי אמר שהטלויזיה גורמת לאנשים לרצות לקבל הכול באופן מיידי? – הנה, היא לקחה על עצמה את המשימה לפתח באנשים סבלנות. 🙂

    בסדרות כל תוכנית כשלעצמה לא מעניינת. בדרך כלל יש בה חמש דקות שרלוונטיות לעלילה. יוצרים דמויות שהקהל אוהב/שונא ואז כל דבר שהן עושות (כמעט) מעניין את הצופה. זה כמו ליצור משפחה/חברים חלופיים ואז לצפות ברכילות העדכנית עליהם. (אפשר גם לדון בזה עם כולם, כי הרי כולם צופים בסדרה). הנה, עוד תפקיד חינוכי שהטלוויזיה לקחה על עצמה – לגמול את האנשים מלרכל על החברים/שכנים שלהם. צדיקה. הם יכולים לרכל ביחד על הדמויות בסדרה/המשתתפים בשעשועון האחרון. אני חושבת שגם יוצרי השעשועונים למיניהם "גילו" את זה. המצליחים שבהם עושים הכירות עם המשתתפים, וככה, ההיקשרות עם המתמודד והרצון בהצלחתו (ובשלשול כמות נכבדת של אחוזים לחברות למיניהן) גורמת ערב ערב להתיישב מול המסך ולקוות ביחד שהוא יצליח.
    טובים ממני דיברו על הנוחות שבהחלפת התקשורת הבינאישית בטלוויזיה, שגם לא צריך להכין לה תה, וגם במקרה שהיא מעצבנת אפשר ללחוץ על איזה כפתור, או שניים.

    בקשר לקטע הספציפי עם הבלונז:
    צריך להבהיר לאחרון הצופים בבית שהיא לא אמורה לאכול את זה. אחרת הם תמיד יוכלו לומר שזה היה פרמזן פרווה והיא חששה ממראית עין, או סתם אלרגית לשומנים מוקשים. חוצמזה זה נותן הזמנות מצויינת לשחקנית לנסות שלל פרצופי היסוס, לצלם לצלם זויות ואוביקטים מעניינם, לעורך, למי שמתאים מוסיקה. סרט איכות של ממש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s