עוד על יואב רובין

במלאת שבוע לפטירתו של יואב, אני רוצה להוסיף מילים לדמותו.
אני מדמיינת את יואב תמיד על השוליים, צועד על הגבול הרחוק ביני לבין הלאה, מספר על הנוף שאני לא רואה, בצד השני של האופק שלי. הוא אומר לי, לנו: תחבקו אותי, נכון אנחנו אוהבים? נכון שאני אתם, אתם אני? ואנחנו עונים: בטח שאנחנו אוהבים, אבל אתה כל כך רחוק, החיבוק הזה מותח לנו את הידיים כל כך. והושע אומר שככה הידיים הנמתחות נעשות כלים טובים בשביל לקבל את השפע מלמעלה.
במשך השנים יואב לימד אותנו להסתכל אל האופק, אל קווי ההשקה שלנו עם העולם החיצון, שתמיד נראה שלא היה כל כך חיצון עבור יואב, שהלך על הגבולות. יואב היה השגריר של הקהילה שלנו. נראה היה שהוא מצליח לצאת מן העיסוק המתמשך של נבירה בתוך עצמנו, לצאת ממרכז החיבוק של הקהילה הנעימה ולגלות שישנן קהילות מאוד דומות לנו, ממש מעבר לאופק. הוא היה הולך למפגשים של מעגל הקבוצות, וקורא לנו, משם, לבוא איתו, לשבת עם אנשים אידיאליסטים לדבר איך עושים יחד שינוי פוליטי, ממש מעבר לאופק, משיקות לקהילה שלנו, הקהילות של מעגל הקבוצות. לא תמיד באנו, אבל אהבנו את יואב.
אני מניחה שגם עבור אנשי מעגל הקבוצות יואב היה על הגבול: הקהילה שלו לא היתה מאוד שיתופית, ואפילו לא מאוד סוציאליסטית, בעוונותינו. אבל הוא איתגר אותם להכיל אותו, אותנו. והם אהבו אותו גם.
לפני כמה חודשים היה משבר ביני לבין יואב וישבנו עד שיצא עשן והאהבה הרגישה מספיק נוח כדי להישאר ואפילו להתרווח במקומה. הוא טען שהגבולות של התורה ולימוד התורה רחבים כל כך עד שהם מכילים שיר של מחמוד דרוויש לצד סיפורי יוסף. כזה היה האופי שלו- בכל מקום שהיינו, הוא רץ עד האופק, וקרא משם: אפרת, הגעתי עד כאן, את יכולה להכיל גם את זה? בית המדרש יכול להכיל גם את זה? מצאתי קדושה שאין כמותה ליופי, אנחנו לא יכולים לוותר עליה! והוא היה מכניס אל בית המדרש יואב ומלואו. לא נתן לבית המדרש להישאר בפנימי, במוכר והנוח, אלא הכניס טקסטים מורכבים יותר, מאמרים אקדמיים, פילוסופיה, כלכלה, תוך כדי הצבת אתגר ליכולת ההכלה שלנו, גורם לנו להרים שוב ושוב את העיניים ולראות גם את הדברים הרחוקים ביותר שעדיין קשורים אלינו.
יואב תמיד שמר על העצמאות המחשבתית שלו גם כשהיה קשור בקשרי אהבה עזים עם חבורות מחבורות שונות. מצד אחד הוא היה מוצב ארצה, קשור אלינו, ומצד שני ראשו הגיע לשמים, כיוון לשם שמיים, נתן לרוח לכוון אותו. פעם הייתי אוהבת לשחק בעפיפון. אהבתי את זה שמצד אחד העפיפון היה קשור אלי, ומצד שני דמיינתי שהוא עצמאי- עף לכיוונים שהוא רוצה, קשוב לשמיים ולא אלי. לפעמים העפיפון היה מושך את היד שלי, שלא רצתה לעזוב את החוט, לכיוונים שלו, לפעמים לתנועה שלי היתה השפעה, בעקיפין, על העפיפון. דמיינתי ששנינו גם עצמאיים וגם בקשר. אהבתי לדמיין שאנחנו שניים- אני משחקת בעפיפון והעפיפון משחק בי. מאוחר יותר למדתי איך לרקוד תוך כדי קשר בלתי פוסק עם מישהו אחר, כשהריקוד מאפשר חופש מסוים לרוקדים והקשר מעצב אותו. כך גם בקשרים אחרים- לפעמים יש נטייה, בחבורות, לזוז יחד. יואב הצליח מצד אחד להחזיק יד לאנשים מצד אחד של החברה הישראלית ומצד שני להחזיק יד לאנשים מהצד השני של החברה ועדיין נשאר לו קצת מרווח לרקוד, לחיות. הוא שאל את עצמו שוב ושוב אם כך ראוי לעשות, אבל בסופו של דבר הצליח להרחיב את החיבוק הרבה מעבר למה שהוא תכנן, תוך כדי מבט מתמיד בעיניים ויצירת קשר אמיתי ודיאלוגי. באופן אישי היו לי מחלוקות רבות עם יואב, אבל הסכמנו, מתוך רצון להישאר יחד, שאנחנו חייבים לדבר על זה עוד מתישהו. עכשיו אני מרגישה חובה לשאת איזה יואב קטן בפנים שייתן לי קונטרה או לחפש אנשים עם דעות כמו שלו ולנסות להתחבר אליהם כנגד כל הסיכויים. נראה לכם שיש לי סיכוי להצליח עם זה? כנראה שלא.
בלוויה, כמו בלוויות, פטרנו את יואב מלהיות חבר בכל חבורה שהיא. אנחנו משחררים את החוט שקושר אל יואב האמיתי והנוכח ומעבירים אותו אל הלב, אל הזיכרון המתמשך של יואב. הוא היה חבר בכל כך הרבה חבורות. עכשיו, כשהחוטים רופפים, אנחנו מקבלים פרספקטיבה, רואים לפנינו חיים שלמים ומלאים כל הדרך עד אלוהים.

לקריאה נוספת: יואב רובין – אתר לזכר יואב.