זכרונות ליום הזיכרון

פעם פגשתי את גדליה מליק על גבעה עם דשא. דיברנו שלוש שעות. חשבתי שיהיה מעניין להיפגש שוב, פעם, כשדרכינו יצטלבו שוב במקרה, אבל עד שהוא נהרג בג'נין לא פגשתי אותו שוב אף פעם. אף אחד לא יודע מה קרה בפגישה הזו, על הדשא. הוא נהרג, ואני אף פעם לא סיפרתי. דמיינו רסיסי זכרונות בתוך יד קפוצה: כל מה שראיתי אותו, כל מה שחשבנו יחד, והבחור אפילו לא היה שלי. נפגשנו בכנס, הוא הגיע עם קבוצה משלו, אני עם קבוצה משלי, נדמה לי שלשנינו היה מוזר למצוא את עצמנו בכנס כזה. איכשהו מצאנו פיסת דשא ונפגשנו. ככה חלק ממנו הפך שלי.

אני לא יודעת מה יותר חשוב, הזכרונות או השכחה. הושע סיפר פעם על אדמו"ר שדיבר אל חסידיו בשבת, והם רשמו את הדברים עם צאת השבת. לאחר מכן הביאו אליו את הדברים הכתובים, שיאשר אם הם כתובים כמו שצריך. את הדברים שהוא לא זכר שהוא אמר הוא אישר. דברים שהוא זכר שהוא אמר הוא ביקש שימחקו. זה משלי, הוא אמר. מי שמשמש צינור טוב לא משאיר אצלו דבר. בכל פגישה עם אדם אחר יש דברים ששוקעים והופכים לחלק ממני, שאני מפנימה כל כך עד שאני לא זוכרת כלום מזה שמישהו אמר לי את זה פעם, ויש דברים שהאדם השני אומר ואני לעולם לא אשכח שהוא אמר. יתכן שהדברים ששכחתי, שהתערבבו בתוכי ללא הכר עם אמונות ודעות שלי, השפיעו מאוחר יותר על דברים שעשיתי יותר מאשר זכרון של משהו שמישהו אמר.

ועם זאת, יש בי זכרונות שנראים כל כך חיים וברורים כאילו אם אני אספר לכם תוכלו לראות אותם לנגד עיניכם, כאילו בסיפור יקום הרגע ויהיה, כאילו בסיפור הבחור יוכל לחיות עוד רגע, להגיד עוד משהו לעולם דרכי. ככל הנראה זה שקר. הבחורים אמרו לי משהו, לא לכם. הם שמעו ממני משהו, ואני לא יודעת מה הם עשו עם זה הלאה ואיפה זה נשאר אצלם. ובכל זאת, אפשר לדמיין לעצמנו עוד דקה של בחורים במתנה. אתם יכולים לקחת במתנה דקה של גדליה שמספר לי על הצרות שבמערכת החינוך הדתית, לקחת דקה ממתניה ראבינסאן, שפעם שאל אותי מה שלומי בכנות שלא ציפיתי לה וגם קצת מדוד גרנית- דוד הולך לאיבוד בענן של אידיאלים ואמיתות מוחלטות, מקריא את יוני נתניהו כאילו הוא כתב אותו בעצמו. אולי בעיתון לעולם לא תופיע כתבה על חייל שנהרג בכותרת "הוא שאל אותי פעם מה שלומי". אבל אני יודעת שזה באמת קרה, זוכרת את הספסל שישבנו בו באוטובוס, זוכרת שהוא ניגש אלי במיוחד כדי לפתוח בשיחה, ושהיתה לו מומחיות מיוחדת בלדאוג לשלומם של אנשים. אני זוכרת גם תנועת יד של בחור אחר שנהרג בעזה, וחיוך  ומשיכת כתף שאי אפשר לבטא במילים וגם לא נשארו תמונות שלהן, אולי רק תמונות דומות, מחיוכים אחרים, ממשיכות כתף אחרות.

ביום הזיכרון אני נעשית מודעת לחשיבותם של החיים. אני קוראת בהערכה מהולה בפליאה על בחורים שהצילו שוב ושוב, בסיטואציות בלתי אפשריות, את החברים שלהם, את היישובים, את הקיום הרגיל והרגוע של האחרים, את המשפחות שהניצולים, אנחנו, נקים, את האהבות שנאהב, את הזכות של אנשים רבים לקנות למחרת חלב במכולת, לשתות אותו, להתחזק ולבנות את העולם הלאה. אני מקווה שאלוהים רואה כמה הדברים האלה חשובים לנו, המין האנושי, עד כדי מסירת הנפש אחד על האחרים, וידאג לנו לשלווה ושקט במתנה גם מלמעלה.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה זכרונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על זכרונות ליום הזיכרון

  1. מיטל הגיב:

    באמת היה לו, למתניה, כישרון מיוחד לדאוג לשלומם של אנשים. כתבת את זה היטב.

    גם אני זוכרת את גדליה מליק מהכנס ההוא. גם אני זוכרת שחשבתי שהוא איש מעניין, ושיהיה מעניין לפגוש אותו שוב. כששמעתי שהוא נהרג, הייתי בשבעה של מתניה. גם זה היה סוג של פגישה.

  2. אפרת הגיב:

    אני לא יודעת אם את עדין כאן. יואב איננו וכואב לי.

  3. אני הגיב:

    אני זוכר שהיתה לו עוגת שוקולד משופצרת לאפוד באחד הימים בג׳נין
    הלכתי אחריו והעוגה נתנה בי מבטים, העוגה נתנה בכולם מבטים והם החזירו לה במבטיהם
    כשנכנסנו לבית של משפחה ערבית בג׳נין הילדים נראו מפוחדים, בלי לחשוב פעמיים גדליה נתן להם את העוגה
    לא משנה כמה זמן יעבור
    את זה לא אשכח בחיים
    הוא היה אדם גדול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s