מה אני קוראת (10)

הארי פוטר 7. אחרי הפוגה של מליון שנה גררתי עצמי לספריה, מחפשת ספרים כמו חמצן. עמדתי לקחת קלאסיקה כבדת ראש שלא קראתי מעולם כדי למלא חור מביש בהשכלה (אל תשאלו איזו קלאסיקה. זה מביך), אבל אז ראיתי את ההארי פוטר הזה על המדף של ספרי הילדים המומלצים, ואם קראתי כבר את כל ה-6 האחרים (כולל את הארי פוטר 5 שהיה שעמום אינסופי אבל זה היה בחו"ל כשצמאתי לעברית) הרי שאני חייבת לקרוא גם את האחרון, ואם החרש אחריש בעת הזאת, מי יודע אם לא תיווצר רשימת המתנה נוספת ומתי יזדמן לי שוב וממילא קלאסיקות כבדות נועדו להדחות לאחר כך, וישן מפני חדש תוציאו. קלאסיקות ישארו קלאסיקות גם אחר כך. רבי מכר סתם- סופם להיעלם לא?
מאוד נהניתי מהמתח ומהמפנים העלילתיים המפתיעים. חוץ מזה, חשבתי על כמה נקודות שאינן מתחברות לביקורת שלמה:

רוחב מול עומק. הספר מעדיף כמות על איכות, רוחב על עומק. זו משימה גדולה לקחת על עצמך ספר רחב כל כך: המון פרטים, מקרים, דמויות ועדיין להיות קוהרנטי. הסופרת הצליחה בזה במידה הדרושה כדי לא לעצבן. עם זאת, כמו בספרי פנטזיה רבים המנסים לברוא עולמות אלטרנטיביים, התפר בין המציאות האמיתית לעולם האלטרנטיבי לא מוצדק דיו. למשל, אני לא רואה שום סיבה בעולם להושיב איזה ארבעים קוסמים שכותבים בלי הפסקה כדי לשמש כמכונת צילום אנושית, כשאפשר פשוט לקחת מכונת צילום, ומקסימום, אם אתה לא יודע להפעיל אותה, לכשף אותה שתפעל כמו שעושים למכוניות.פתרון אחר יכול להיות קסם של שכפול חפצים שמופיע במקום אחר בעלילה- אפשר לקחת חוברת מוכנה ולהעתיק אותה כמו שהיא, ליצור עוד ועוד חוברות, בלי כל הבלאגן של הכתיבה. אבל זה לא מפריע בפרטים החשובים של העלילה.

בבחירה של רוחב על פני עומק יש הרגשה של ריגוש אינסטנט. כדי לרגש, כפי שאני רואה את זה, יש שתי דרכים: לבנות דמות שתהיה משמעותית וחשובה ואז נטצער אם יקרה לה משהו (זה קורה באחד הספרים האהובים עלי, שילד קטן ומתוק שדמותו נבנתה לאורך כל הספר, מת באופן מיותר- כמו שהמלחמה מיותרת- בסוף הספר. אני לא אגיד איזה ספר כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל כנראה מי שקרא את הספר יודע למה אני מתכוונת כי זה משאיר רושם) או לבנות מלא דמויות לא מפותחות אבל עם החבילה הרגילה של נדיבות ואומץ ולהרוג אותן לקראת הסוף. הדרך השניה פחות מוצאת חן בעיני. בספר הספציפי הזה היה נראה שיש נוסחה של להרוג דמות אחת בכל פרק, כדי לשמור על האש בוערת. את היחס הסיטוני להרג אפשר לראות מתגלגל בשיווק הספר, בו הלכו על הקו של "אל תשאלו מי נהרג בספר הזה! 4 דמויות חשובות מאוד!" וגם ביחס הקוראים שערכו רשימות נספים, כאילו למתים משהו במשותף מלבד מותם (אתם מכירים עוד ספר שהמעריצים יצרו את רשימת הדמויות שמתו בו?).

מלבד ריגוש אינסטנט, הרוחב מביא למורכבות אינסטנט: המון שמות של מקומות, מילות לחש שמקדמות את העלילה אבל לא ברור מה פירושן (מישהו עשה קסם מסוג "בלה בלה" וזה עבר לגיבור ליד האוזן. אז מה?). המון שמות של דברים מפחידים. מה אין שם? יש עכבישים, עטלפים, זאבים, אנשי זאב, מכשפות רעות, מתים- חיים, נחשים, יערות אפלים, ערפל סמיך, בתי קברות, פיצוצים, בתי כלא, כוויות, דיכאון, מלחמה. התמקדות בדבר מפחיד אחד מאפשרת הבנה שלו ושל מקור הפחד, זריקת שמות של מלא דברים מפחידים לקלחת יוצרת ספר מפחיד ומרגש, וגם בזה יש משהו.
חוסר אפשרות לחזרה בתשובה. לדמויות בספר אין כפרה מלבד המוות. ברגע שמי מהן עושה טעות- חייה הופכים לטרגדיה יוונית עד המוות הבלתי נמנע. כולל כמה חברה שדווקא היו די בסדר מלבד מעידה קטנה. תכונה זו של הספר מדגישה את הפער המודגש ממילא בין הטובים לרעים. העולם הוא שחור לבן ברזולוציות מטורפות.

אנשים הם לא חיות. האנשים מושווים לאורך הספר לחיות שוב ושוב. הם דומים לחיות, הופכים לחיות, יש להם חיות קסומות ששומרות עליהם, לכל אחד את החיה שלו, וללא ספק החיה המגנה על האדם היא חלק מעיצוב הדמות, וכו'. ההשוואה לחיות הופכת את אפיון הדמות לאינסטנט. זה לא אומר שאין בחיים באמת אנשים שדומים לחיות, אפשר לאפיין כך את הדמויות אבל צריך להשתמש בזה במידה, אחרת הדמויות נראות שטוחות מדי וממוחזרות. גם אין צורך להזכיר את החיה שהדמות דומה לה בכל פעם שמוזכרת הדמות (יש מישהי שאני לא זוכרת איך קוראים לה אבל בכל פעם שהיא מוזכרת חשוב למחברת להוסיף שהיא דומה לצפרדע). אפיון באמצעות חיות מביא אותנו לסט של תכונות קבוע ומוגדר מראש שחוזר על עצמו בקביעות בכל פעם שמישהו באיזשהו סיפור בעולם מזכיר את החיה. אפיון על ידי תכונות שונות ומשונות או אפילו מראה חיצוני שלא מזכיר אף חיה, או מעשים או דיבורים הופך את הדמויות ליותר מורכבות כי אפשר לצרף אילו תכונות שרוצים יחד ולא מגבילים את התיאור לצירוף קבוע של תכונות המתאים לחיה כלשהי. שימוש באפיונים מסוג אחר יאלץ את הסופרת ליצור דמות עגולה, שלמה לגמרי, כך שצירוף התכונות המקורי שיצרה יתקבע במחשבה שלנו. הדמות תיאלץ להגיד דברים שיעידו על אופיה, להופיע מספר פעמים בהקשרים שונים, וכו' במקום שנדע עליה מיד הכל (אה! הוא דומה לנחש. בטח הוא ארסי, מסוכן, רע, חמקמק, מתפתל).

כאן מגיע הכשל הבא- לאנשים בספר יש עומק אינטלקטואלי ורגשי ברמה של ילד בכיתה ד' (תזכורת לעומקים של כיתה ד': "בואו נעשה עליו חרם!" "איכס זאת בת" "וואו זאת בת"). הם גם בכלל לא רוחניים, ואין להם שום דבר מעניין להגיד בכלל על שום דבר אף פעם. כל חייהם מוקדשים לאמירת משפטים שיקדמו את העלילה, ואם מצאת אותם אומרים משהו שנראה שהוא לא מקדם את העלילה יש לראות זאת בבחינת אקדח במערכה הראשונה שיש לצפות שיירה בשלישית. דוגמא: מישהו נכנס לבית של מישהו אחר, מסתכל על הריהוט ועיצוב הפנים ומעיר כי חפץ מסוים הוא מאוד מסוכן ויכול לפוצץ את כל הבית אם יקבל מכה קטנה. נדמה לכם שזו אמירה שסתם באה לאפיין את הדמות כמבינה בחפצים מסוכנים\קסומים\בביולוגיה (כי החפץ הוא חלק מחיה)? טעיתם! נחשו מה יקרה בעוד שתי מערכות:

א. החפץ יקבל מכה קטנה ויפוצץ את כל הבית

ב. הדמות שהעירה את ההערה הופכת למעצבת פנים ומתפרסמת בעולם כאחת שלא מכניסה דברים מסוכנים מאוד כחלק מן העיצוב הסטנדרטי

ג. כל התשובות נכונות חוץ מזאת עם המעצבת פנים.

הדמויות הם כלים של משחק שח (או דמקה), אפיון אחד קובע את הצורה שבה הן הולכות, הן צבועות בשחור או לבן (אפשר להחליף צד אבל אז ככל הנראה הדמות תמות די מהר), ולא ממש אכפת לי מהן רגשית חוץ מהתפקיד האסטרטגי שלהם בתוך המשחק הספציפי. במשחק שח אני גם לא מצפה מהרץ לשאת נאומים פילוסופיים או להגיד כל תובנה משמעותית אחרת. בספר אני כן מצפה לכך מהדמויות. מה למדתם מהארי פוטר? כנראה כלום.

אחרית דבר ומוסר השכל. הפוסט הזה נכתב בהמשכים כבר שבועיים. בינתיים הלכתי עוד פעם לספריה. מתברר שקלאסיקות לא באמת מחכות לאפרת לנצח על המדף, בניגוד לדימוי העצמי הסנובי שלי שגרס אחרת (שאף אחד אחר לא יקח אותן). מצד שני, בספריה היה עוד עותק, לא מושאל, של ההארי פוטר, כך שהפסדתי קלאסיקה ויכולתי לקחת את ההארי פוטר הזה גם היום, או מתישהו. מצד שני, לקרוא סדרה שלמה גם זה משהו. כנראה שהייתי צריכה לדעת את הסוף (כאן אפשר להוסיף תירוצים והצטדקויות: _________________________________________).

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על מה אני קוראת (10)

  1. חתול הגיב:

    איזו ביקורת מעמיקה לספר לא עמוק במיוחד.
    הבעיה הייתה שרולינג התחייבה לסיים את הסדרה בספר הזה מה שחייב אותה להשתמש בכל התחמושת ולסגור את כל הקצוות.
    בסופו של דבר מדובר על ספר מהנה גם אם לא מלא תובנות חדשות על החיים.

  2. יחזקאל הגיב:

    פוסט יפה!

    אני לא מסכים לגבי החזרה בתשובה. סנייפ עושה המון טוב בסופו של דבר. רוב אוכלי המוות לא רוצים להשתנות ומאמינים ברוע, אבל אמא של דראקו מאלפוי מצילה את הארי, ברמה זו או אחרת, מתוך אהבה אימהית לבנה המתגברת על האמונה בהצלחת הרוע. אפילו לדמבלדור יש קופת שרצים מאחוריו, כל הסיפור עם גרידלוולד, אבל כל הטוב שעשה מאז מחפה על כך בעיננו. הצורה בה הוא מכיר בטעות שלו, כשהוא מדבר עם הארי (בחדר הקבלה לגן-עדן, או משו), די יפה.

    הרעיון הכללי הוא שרוב מי שבחר ברוע עשה זאת כבר תקופה ארוכה ולא הולך להתחרט בקלות.

  3. אפרת הגיב:

    סנייפ עושה טוב ומת. דמבלדור עשה משהו (קטן) רע, ו- הפתעה הפתעה- מת. אמא של דראקו באמת לא מתה, אפילו שהיא עשתה משהו חצי טוב. אולי בגלל שלא היה מספיק זמן להרוג אותה עד סוף הספר. אבל בדרך כלל התיאוריה הזו עובדת. אי אפשר כל כך לעבור צד ולהישאר חי.

  4. יחזקאל הגיב:

    מזכיר את הגמרא שכל הפורש ממינות מת, או על (ר') אלעזר בן דורדיא?

    שניהם מתים בלי קשר למעשיהם הרעים. למעשה, הם מתים דווקא בגלל מעשה טוב כלשהו ובלי קשר לשאר המעשים הטובים שעשו במהלך חייהם עד כה.

    אבל באמת אנחנו מנסים להתעמק בספר שלא מתיימר להיות עמוק יותר מידי, למרות שיש שם כמה משפטים די חכמים, לדעתי, בפרט ביחס אל המוות.

  5. יחזקאל הגיב:

    לפעמים הפרצופונים מעצבנים, אבל כאן זה לא רע…

  6. יוליה הגיב:

    אני דווקא חשבתי שספר האחרון היא קצת הגזימה עם העלילה. זה הזכיר לי סיפורים שהייתי מספרת לפני השינה (חוצמזה שמקסימום הדרמה שיכלה לקרות הוא שמשהו חלה). שהיה צריך "לנפח" את הסיפור, אז במקום שהם יעלו ישר על ההר, הם מצאו את הגמד שאמר שצריך ללכת לקרחת היער לדבר עם הינשוף, שביקש שיביאו לו שלוש נוצות כחולות חדשות מאחורי המפל הסגול הקסום, ואז הוא הביא להם נעלי קסם שאיתם הם יכלו להגיע לעננים ומשם להשתלשל מחבל שהם כלאו מהעננים לפסגה של ההר.
    מה שכן הייתי אומרת לזכותו (חוץ מזה שהוא מספיק מעניין שברגע שהנחתי עליו את ידיי קראתי את כולו ברצף אפילו שהוא היה באנגלית) זה שהפתרון של העלילה היה לי מעניין. וכן, אני חושבת שיש לו איזשהו מסר, או סוג של. הייתי מנסחת את זה בכיוון של: "כיבוש זה רע" או "כוח זה רע" או "בשביל היות מנהיג טוב כל הזמן צריך לנסות לברוח מזה" או משהו כזה….

  7. אפרת הגיב:

    יולי- זה לא מספיק אנושי, שלחיים שלך יש מסר. הספרים שהכי אהבתי הסתיימו בשאלות: שארית היום- מה יכולתו ואחריותו של האדם הקטן להשפיע על העולם והאם המוסר שלנו הוא שלנו או שקיבלנו אותו כחבילה עם החינוך שלנו בלי לערער, הבשורה על פי ישו- שאלות על יעוד ובחירה על גורל, על רע וטוב. האמן ומרגריטה- שאלות על אהבה וממסד, על יצירה ושגעון, על כפרה.
    גם אם תגידי- זה לא באותה ליגה, אפשר לקחת גם ספר של טרי פראצ'ט ולמצוא בו שאלות על נרטיבים תרבותיים וההשפעה שלהם על ההתנהלות האנושית (מכשפות בחוץ לארץ) על המשמעות של לראות את עצמך במראה (אם זה מעצים או משקר), וכן הלאה. לפעמים אפילו תיאורי הנוף שם מחכימים. בהארי פוטר הזה לא מצאתי שום משפט ששווה לקרוא אותו פעמיים, וגם המסר שכן נמצא שם (כמו 'אין לך זכות להקריב את היחיד למען טובת הכלל' וגם הבריחה הפחדנית מהנהגה) הוא בנאלי והולך לאיבוד בין שלל מסרים בסגנון של 'לכלוא אחיין יתום מתחת למדרגות ולהתעלל בו זה דבר לא טוב'.
    בעצם יש גם ספרים שאני כן אוהבת שהמסר העיקרי שלהם הוא שאסור לכלוא אחיין יתום מתחת למדרגות, אבל אז העלילה שלהם היא כל כך מגניבה ומופרכת ומדהימה שלא נראתה בשום מקום אחר שזה מפצה (נגיד, ג'יימס והאפרסק הענקי).

    ואני מתעמקת בסיפורי ילדים כי אלה המסרים שאנחנו מכניסים לעצמנו ולילדים לתודעה כל הזמן, מבחירה. אז כדאי שנהיה ביקורתיים כלפיהם.

  8. חתול הגיב:

    אם מדברים על מסרים, רק לי המוות והתחיה מחדש של הארי כדי לנצח את האופל מזכירים משהו?
    (וכן גם נרניה אותו דבר)

  9. אפרת הגיב:

    חתול- כל המסר של לוותר על ההנהגה הוא נוצרי. הגאולה הנוצרית, לפחות בנצרות המוקדמת, מובטחת ליחידים שפועלים בצדיקות כנגד השיטה, כנגד העולם והממסד, לאנשי השוליים, לעניים לשייכים לממלכת השמיים (אוגוסטינוס). תהליכי ההתברגנות שעברה הנצרות הובילו להכרה בחשיבות המלך, כל עוד הוא כפוף לסמכויות דתיות, ומאוחר יותר יצרו את המושג מלך בחסד האל ששם דגש על אישרור מלכותו של המלך ולא על אופן כינונה. היהדות מציעה לשים שופטים ושוטרים, להתברגן, לבנות מדינה. הגיבורים הנוצריים מוסרים את נפשם כל שני עמודים- כדי להציל מישהו, משהו. היהודים לא יחלקו עם חבר מימיה בודדת באמצע המדבר.

  10. שיר-דמע הגיב:

    אני יודעת שאמרת לא לשאול, אבל מה היתה הקלאסיקה?
    אין לך סיכוי להרגיש רע לידי, אני לא קראתי אף אחת מהקלאסיקות שציינת בתגובה ליוליה (הספרים שאהבת).

    לגבי הארי פוטר – באמת יופי של ביקורת. אני דווקא מחבבת את הסדרה, אם כי יש להודות שהספר הראשון הוא כנראה האהוב עליי, והסיבה לכך היא תחושת הכיף והחיוך על השפתיים שאיתם יוצאים ממנו, ולא איזה מחשבות עמוקות.
    אבל אני חושבת שרולינג כן ניסתה להגיד כמה דברים בעלי משמעות – על גזענות וסובלנות, על גורל מול בחירה (הנבואה) ועוד. לא תמיד הצליח לה. יש לה גם כמה דמויות שהן לא לגמרי שחור ולבן – סנייפ מתגלה כ"טוב" אבל הוא התנהגת ברשעות אמיתית כלפי הארי; ג'יימס פוטר היה "טוב" אבל bully טיפוסי. נכון, הדמויות המורכבות מתות די מהר, אבל זה לא אומר שהן אינן שם.

    לאחרונה קראתי שני פוסטים ביקורת מעולים על הארי פוטר בבלוג "תודעה כוזבת", מומלץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s