לא כל יום פורים

בדיוק קראתי עכשיו אצל ואן דר גרף אחותך על מבחר התחפושות המצומצם העומד לרשותו של המתחפש המצוי בפורים הקרוב, ואני רוצה לדבר על תחפושות גם.

ליתר דיוק, אני רוצה לדבר על תחפושות בסרטים לבית המיועדים לפעוטות. לצערי, בסרטים רבים המיועדים לפעוטות מתחלפים התפקידים בין המבוגר לבין הילדים. המבוגרים מתנהגים בצורה ילדותית, טועים ומתבלבלים, הנשים מתלבשות בשמלות כלה\ פיה\ נסיכה כמו אחרונת הקטנטנות בפורים, ומאופרות כאילו כרגע גילו את מגירת האיפור של אמא. בחיים לא הייתי נותנת למישהו שמתלבש ככה לעשות ביביסיטר על הילדים שלי. במקביל, הלבוש הזול והבוטה (והחשפני, והנוצץ) שקנה לו שביתה בממלכת האופנה לילדות קטנות מדי, מועתק בחוסר אחריות לתלבושות של כוכבות הפסטיבלים.

המבוגרים מוצגים בסרטים האלו כחזקים יותר ומסוגלים ליותר מאשר הילדים, אבל הם משתמשים בכוח כמו ביותם הקסם- הכוח של המבוגרים לא מוביל אותם לאחריות כלפי הילדים, להיפך- הם מתנהגים כמו ילד שבא עם צעצועים חדשים משלו לגן ונהנה מהיכולת שלו לחלק או לא לחלק לילדים האחרים, לדון אותם לשבט או לחסד בהיותו הבעלים של הצעצועים החדשים. המבוגר הוא נקודת האור, ניצב במרכז הבמה, סוחף את הילדים אחריו לעולם קסום שהוא ממציא בו את הכללים. הילדים מסתובבים סביבו כעדת מעריצים עיוורת ומשתאים לכל אדווה שעוברת בשמלת הכלה התפוחה. פאסיוויים, לפעמים נותנים להם לחזור על תנועות ריקוד שעושה המבוגר או לשיר משפט או שניים.

הורים רבים כועסים על הפרסום הבוטה בסרטים לילדים ואף הוגשה תביעה בנושא כנגד חברות שמייצרות קלטות עם תכנים שיווקיים. אני מצטרפת לכעסים הללו, אבל טוענת שהבעיה רחבה בהרבה ונעוצה בחסרונו המשווע של מבוגר אחראי. אם רק היו מציעים לילד לקנות אוכל מסוים, זו היתה חצי צרה. חמור מכך הוא שהמבוגרים ממליצים לילדים לצרוך אוכל לא בריא, לפעמים- במסווה של אוכל בריא או משחקים לא חינוכיים או בגדים מעוצבים ויקרים ולא לוקחים אחריות על המסרים שהם מעבירים.

חוסר האחריות שבסרטים לילדים בולט מאוד על רקע האחריות והכבוד לילד בסרט אחד שראיתי, סרט עם יהודית רביץ: בסרט מוצג מבנה שאפשר לחשוב שהוא משפחה- אמא (יהודית רביץ) שתי ילדות וילד (אני לא זוכרת אם היה שם אבא), בניגוד למבוגר שלא קשור לכלום ועדת הילדים הצוהלת (שגם לא קשורה לכלום) שמקיפה אותו בצווחות. הילדים מתמודדים עם דברים הקשורים להתמודדויות וחוויות של ילדים קטנים ויהודית רביץ עוזרת להם להתמודד עם זה. היא מלמדת אותם להכיר את הגוף ואת הטבע ואת חווית הלימוד- הכל בדרך עדינה ולא פורימית. היא לבושה ג'ינס וסוודר ביתי, ונראה שהיא דואגת באמת לילדים- שיהיה להם טוב, שיאכלו, שישנו טוב. זה המודל של מבוגר אחראי, אמא, שאני רוצה שיהיה מול העיניים של הילדים שלי.

אני עדיין משתדלת למנוע מהילדים שלי סרטים בדי.וי.די. לפעמים אני מרשה לשלום לראות סרטונים קצרים ביוטיוב- סרטים שאני מכירה, שמתאימים לשלב ההתפתחותי שלו ולנושאים שמעניינים אותו. הסרטים הם תמיד חלק מרצף חינוכי- אני מדברת איתו עליהם, אנחנו מציגים את מה שקורה שם, הסרט מתייחס למנהגי החג הקרוב או לסיפור שקראנו ביחד. אני מאמינה שילדים צריכים להיות בדיאלוג מתמיד עם הסביבה ולכן אסור לאלץ אותם לשתוק ליותר מעשר דקות, ומעודדת אותם להיות אקטיביים ככל הניתן. אני מאמינה שככל שהצעצועים יותר אקטיביים- מנגנים רוקדים ושרים- כך הילד יותר פאסיבי, ולהיפך.

בעצם, אני מתנגדת לסרטים לילדים התנגדות כפולה- גם נגד המדיום וגם נגד התכנים. וכועסת כשהן המדיום והן התכנים מוצגים כבריאים וחינוכיים בעוד שבמציאות הם לא. קראתי (לא זוכרת איפה) על מחקרים שטוענים שסרטים לילדים עד גיל שנתיים בכלל לא בריאים- הם מציגים לילד דברים שאין לו הכלים לתפוס- תפיסת זמן שונה, תפיסת מרחב שונה. וזה מכניס אותו לסרטים. וגם גורם לסיוטים. שנאתי שהגננת של שלום בשנה שעברה הראתה לילדים סרטים כעיקרון חינוכי. "אלו סרטים חינוכיים", היא הסבירה לי, "הילדים לומדים מהם המון! אלו סרטים במיוחד לילדים. הם מאוד אוהבים אותם". הילדים שלי גם אוהבים סוכר. זה לא אומר שזה מה שבריא להם. ואין מה להגיד לה. כולה כוונות טובות.

וברגע שסרט הוא "לילדים" המבוגרים זונחים את כל השיפוטיות שלהם ומאמינים שהתכנים מתאימים לילדים (לא רק שהצפייה עצמה מתאימה לילדים). אבל כשהמבוגר ה"אחראי" בסרט דואג בעיקר לעצמו ואין לו מודעות חינוכית, אחריות או כבוד כלפי הילדים- התכנים יראו בהתאם ולא ישרתו את הילדים.

לסיכום, אני רוצה לחזור לעניין התחפושות. בחיים יש כל מיני תחפושות. חלק מהן מבטאות לקיחת אחריות- מורה, טכנאי, אמא. כשאנחנו בתחפושת של מורה טכנאי או אמא או שאר התחפושות של לקיחת האחריות, אנחנו חורגים מן ההתנהגות הרגילה ומשתדלים כמיטב יכולתנו לעמוד בכבוד בתפקיד- להיות ראש גדול, לא להתפרע, לא להשתגע בצורה שתבהיל את השותפים שלנו להצגה הגדולה (תלמידים, לקוחות, ילדים).  חלק מבטאות התנערות מאחריות- פיה, מלכת הלילה, פאם פטאל.  מה התפקיד שאת משאירה לאחרים, כשאת לוקחת לעצמך את תפקיד הפיה? מה אני אמורה לעשות? להשתאות אל מול גדולתך? להינצל? אני מעדיפה להיות חלק מהצגה שמכבדת אותי יותר. אני מעדיפה שהילדים שלי יהיו חלק מהצגה שמכבדת אותם יותר.

עד כאן להפעם.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, טכנולוגיה, סוציולוגיה, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על לא כל יום פורים

  1. יוליה הגיב:

    אני בכלל לא אוהבת את הסרטים לתינוקות. הם לא מספיק יפים ויזואלית. גם אם אני לא אדון ברמת המגישים וההתנהגותם החינוכית, שיכולים לשרוף את התיבה החשמלית שלי. יצא לי לראות את אחת ה"גיבורות" של קלטות האלו הצגה. מסוג הדברים שמרוב מילים שיש להגיד עליהם אי אפשר להתחיל לדבר.
    עדיף סרטים מצויירים. ושיהיו יפים והרמוניים.

  2. אפרת הגיב:

    הם יפים ברגע שזונחים את המלאכותיות. מאוד יפה בעיני לראות אמא וילד הולכים יחד סתם בשדה, כשהשחקנים משחקים טוב, והאמא אמהית, ואין איפור מוגזם או תלבושות של ימי הביניים (?!). להגנתם יאמר שזה הרבה יותר יקר ומסובך לעשות צילומי חוץ ביחס לצילומים באולפן מכוער.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s