קצת שבת, קצת רופא שיניים.

שיתוף במשניות האהובות עלי במסכת שבת ולמה הן מזכירות לי את הרופא שיניים. במסכת שבת מפורטים הדברים שאסור לטלטל ממקום למקום בשבת והדברים שמותר לטלטל, שנחשבים חלק מהאדם עצמו, או מתאימים יותר לשבת. על פי הדברים שמותר לגברים ולנשים לשאת ואסור להם לשאת אפשר להבין עם מה בדרך כלל הם מסתובבים. הכלים של הנשים כוללים בגדים ותכשיטים, מחט וחותמת של מכתבים. הכלים של הגבר כוללים כלי נשק וקמעות. תחשבו לבד מה זה אומר.
המשנה היפה ביותר מתייחסת לנשיאת כלי נשק בשבת:

"לא יצא האיש לא בסיף, ולא בקשת… ולא באלה, ולא ברומח… רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

ומצד שני, יש במשנה התייחסות לקשר הבין אישי ולאהבה שבשבת:

"הבנים יוצאים בקשרים" כלומר, על פי הגמרא: "בן שיש לו געגועים על אביו, [האב] נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו [לבן] בשמאלו"

מותר לשאת בשבת שרוך קטן של נעל ימין של אבא שלך, קשור ליד שמאל, כדי שלא תתגעגע אליו. מעניין איך זה עובד. בטח השרוך מזכיר לך את הקשר ביניכם. בכל אופן- השרוך הזה הוא ממש חלק ממך, ואתה צריך אותו גם בשבת.

ועכשיו לנושא כמעט אחר לגמרי:

אתמול הלכתי לרופא שיניים. הוא עשה לי כתר (כיסוי מלאכותי) על השן שלי, כדי שתפסיק להיסדק, להתפורר, ולאסוף אל כל הסדקים האלה את האוכל שלי באופן שאי אפשר לצחצח אותו החוצה. הכתר לא נעשה בדיוק בצורה של השן הישנה שלי ואני כל הזמן מרגישה כאילו יש לי משהו מוזר בפה. החלטתי לנצל את העניין באופן חיובי- להחליט שזו קריאה למודעות עצמית- בכל פעם שאני מרגישה את השן (וזה המון)- לעשות איזשהו תיקון של המידות. הצרה היא שיש לי כמה מידות שאני רוצה לתקן, וקשה לי להלביש על התזכורת הקטנה הזו כל כך הרבה משימות- לחייך יותר, לפרגן, להיות פחות ביקורתית. אני מקווה שאני אעמוד בזה. נראה לכם שזה יעבוד?

לסיכום: שבת שלום, תלחמו מעט, תתגעגעו הרבה, ותלכו לרופא שיניים, זה טוב לתיקון המידות.