ספיישל חכמות של ילדים, בעקבות הביקוש (אבל לא רק חכמות של ילדים. יש גבול להליכה שלי עם דרישת הקהל). בשבת אני מספרת לשלום, הילד שלי, על פרשת השבוע. אני משתדלת לעשות את זה ברור, כך שהוא יוכל להבין הכל. הרבה פעמים אני לומדת משהו חדש על הפרשה בצורה כזו. הרבה פעמים הוא מתעקש שדברים קרו אחרת עד שאנחנו מתפשרים- למשל- אחרי שיעקב ועשיו נפגשו בפרשת וישלח, הוא התעקש שהם חזרו יחד הביתה במכונית משטרה. הוא גם אמר שלדעתו כל הפגישה בין יעקב לעשיו היתה כדי שעשיו יפגוש גם את רחל (בגלל שפרשה לפני כן רחל מילאה תפקיד מרכזי ביותר בסיפור, והוא עדיין היה תחת הרושם הזה).
בשבת הזו שמתי לב לכך שלא מסופר על חטא העגל וניצלתי את ההזדמנות . בסיפור שסיפרתי לשלום, משה ירד מן ההר עם התורה, והביא אותה לעם ישראל, וסיפר להם על הדברים הנחמדים שכתובים בה (לא לעבוד בשבת ולא ללכת לגן ולא ללכת ללימודים ולהיות בבית עם המשפחה וחברים, שלום: וגם לא ללכת לגן. לעשות מה שאבא ואמא אומרים, להיות נחמד לחברים ולא לקחת דברים שלא שלך, לא להרוג- שלום: אבל אני הורג עם המגזטה שלי- אני: אז לא להרביץ חזק לחברים, להגיד רק אמת ולא להגיד דברים לא נכונים), בני ישראל שמחו כל כך על הדברים הנחמדים שכתובים בתורה שהתחילו לרקוד: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" שלום: וגם מירוק. וגם ורוד. וגם סגול. בשלב זה התחלתי להסתבך ולנסות להסביר מה זה כסף וזהב, ואז פשוט החלפתי שיר ל"שישו ושימחו בשמחת תורה".
בדרך כלל קשה לי לשמוח בסיפור על מתן תורה כי הסוף לא כל כך טוב- ישר הכל מוביל לחטא העגל והרושם של מתן תורה לא נחרת בליבי. פתאום, כשזה לא כתוב בטקסט, הרגשתי בנוח להשלים את הפערים בסיפור (שלא כתוב איך כולם הגיבו לתורה) ושמחתי שמחה גדולה על הדברים הנחמדים והנעימים שכתובים בתורה שמשה הביא. נפנים את חטא העגל בהזדמנות אחרת.
שלום התעקש שיחד עם התורה ירדה עוד תורה:"שתי תורות". כששאלתי מה היה כתוב שם, הוא אמר: שמותר להרביץ. בסוף סגרנו על שני לוחות הברית, אבל בלי ההיתר הגורף להרביץ לחברים.
לפני הסיפור של פרשת השבוע הזו, הזכרתי לו את פרשות השבוע הקודמות. סיפרנו על פרעה, שהעביד את בני ישראל למרות שזה היה להם קשה, עד שהם ברחו לו. אחרי שהם ברחו, פרעה מחפש אותם: מי יבנה כאן? מי יעבוד? אני לא רוצה לבנות לבד. שלום: אני אבנה! אני אעבוד! זה לא קשה לי… לקח לי קצת זמן לשכנע אותו שפרעה רשע, ושזה לא כיף לעבוד בשבילו. נחמד שהוא חי בעולם מוגן וקשה להסביר לו מה זה רשע.
בתמונה- שחזור יציאת מצרים. פרעה מימין, משמאלו- בני ישראל בורחים ממנו, בהנהגת משה (הבחור עם המטה ביד). לפני בני ישראל הים, עם אופציה בילט אין להיקרע לשניים בפקודה, ובאופק- הר סיני, ובראשו התורה (בצבע כחלחל שקוף). התורה השניה היתה בכחול אטום ושכחתי (באמת שכחתי!) לצלם אותה, אבל היתה ממילא רק תורה אחת באמת (אל תגלו לשלום שאמרתי את זה, זה בניגוד להסכמים).
ועוד תמונת בונוס: פרעה טובע בים:
ופעם הבאה שנותנים לכם את התורה- תרקדו, טוב? ככה הסיפור הרבה יותר יפה.
במקום תה 
אוי, איזה חומד! ואיזה המחשות.
הרבה נחת!
אז דבר ראשון מזל טוב על המומולדת !!! שתחיי עד 120 בשמחה, אושר ובריאות! ששלומלומייך ויוספייך ישמחוך ויביאו לך רב נחת ושמחה! שדמעותייך תמיד יהיו דמעות אושר ובכללי שיהיה לך טוב.
ודבר שני ולא קשור כלל- אני עם שלומלומון, מותר להרביץ. זה שאמא שלו(שאמנם יש לה יומולדת ולא מתווכחים עם ילדי יומולדת על פי מנהגי בית אהרונסון כי "ילדי יומולדת קודש הם ואין לנו רשות להעכיר רוחם…" אבל-)ממציאה בעשרת הדיברות "לא תרביץ לרעך" לא אומר שזה נכון. לפי כל מיני שטויות הומניסטיות פציפיסטיות אסור להרביץ, אבל בתורה זה מוגבל לרצח. אפילו ההיפך, לעיתים יש צורך להלקות השאלה האם שלומי הוא שופט מתאים לכך. לפעמים שיקול הדעת שלו לגבי מתי יש צורך להרביץ צודק והולם. לדוגמא אם נושכים אותו את לא מצפה שהוא ילך לגננת ויגיד לה כשהילד הנשכן (והמגעיל שאנחנו לא אוהבים בכלל) עדיין תלוי לו על הזרוע – קודם הוא צריך לדחוף אותו ממש חזק או להרביץ לו כדי שישחרר ואז ללכת להגיד לגננת. הכל עניין של סיטואציה ולכן נכון ששלומי מחפש לעצמו היתר (כמובן שלא גורף) כי הוא ילד טוב חכם ונבון (וכל זה הוא למד מהוריו) ולא רוצה לעשות מה שאסור (חוץ ממתי שהוא כן רוצה לעשות מה שאסור)אז הוא חייב למצוא פירצה. אז בברכת "שלומי לראשות הממשלה ויומולדת 29 שמח" שלום ולהתראות .
יאללה מכות (במלעיל)!!!!