היום, לאחר תחקיר מעמיק, ולאור חוסר היכולת המחפיר שלי לעסוק בכל דבר שלא קשור לזה שאני חולה, נחשוף את פניו של האקמול ההפכפך והבוגדני. ובכן, הבעיה עם האקמול היא שהוא יוצר מאניה דיפרסיה. קצת אחרי שאני לוקחת אקמול אני בטוחה שהכל בסדר: אני משחררת את כל מי שבא לעזור ומודה לו מקרב לב, מחליטה על מבצע חדש שיחזיר לבית את הצורה המקורית שלו או מתכננת איך בעוד 5 דקות בדיוק אצלח את האוקיינוס האטלנטי בשחיה (טוב, זה שקר. אין לי אופי של צולחי אוקיינוסים. אבל לצלוח זו מילה יפה. לצלוח. צלחתי. אצלח. איזה כיף לשחיינים שממש יכולים להשתמש בה הרבה פעמים בהקשרים הנכונים. צליחה. צליחות. די מספיק).
מעט מאוחר יותר אני מתאכזבת כולי, יוצאת למרפסת כדי להזעיק את מי שבא לעזור, שהגיע בינתיים רק עד החניה, נוטשת את הכביסה באמצע (שלום: אני תולה כביסה לבד! אני עוזר! אני תולה כביסה מצוין! אני: זה קצת קשה לתלות כביסה, אולי תעזור לסבתא לתלות? שלום: אבל סבתא עסוקה. אני תולה כביסה מצוין! וגם אחד על השני! גמרתי את כולם!)…
באופן כללי, המחלה מעוררת הרבה אשליות- אני ישנה לי כל היום, אוכלת אוכל מצוין שאמא שלי וחמותי בישלו לי, מקבלת אספקה שוטפת של תה עם דבש ולימון שמישהו אחר הכין, הכביסה מתכבסת, הכלים נשטפים (האמהות שלנו יעילות בטירוף. אולי כשנהיה בני חמישים פלוס נגיע לאותה רמת מקצועננות), הילדים מחייכים, עד כמה שאפשר, בהתחשב במצבם (חולים גם). אבל כמו עם האקמול- זה לא שאני עשיתי משהו מזה- הכל זה מישהו אחר עזר לי. המחלה מלמדת אותי ענווה- לא לייחס לעצמי את הכל, לא להתעקש לעשות הכל בעצמי, לשבת ולא לעשות כלום ולהתפעל מההצלחה המסחררת של אנשים אחרים בתפעול הבית שלי, ואפילו שיש רגעים שאני כבר מרגישה בסדר, לדעת שמישהו עבד קשה על זה שלא יהיו כלים בכיור, והמישהו הזה לא היה אני.
מוסר השכל: אל תאמינו לאקמול. לפעמים נראה שהנה הנה מבריאים, אבל זה סך הכל האקמול השקרני שהוא די נעים אבל מעורר ציפיות שווא. אתם לא באמת מבריאים בהפסקות קצובות לאורך היום, זה האקמול עושה בשבילכם את העבודה, והוא לא יעשה את זה כל החיים אז כדאי שתבריאו כבר בעצמכם, ויפה שעה אחת קודם.
חוכמות של ילדים: בעודי גולשת לשנת צהריים שמעתי את שלום מסביר לסבתא שלו "זה לא בריא לבלוע מדבקה, זה יכול להידבק ללשון", והשאלה היא- באיזה הקשר עולה משפט כזה? אתם חושבים שזה מניסיון? או שהם דיברו על מה בריא ומה לא והוא המציא דברים?
במקום תה 
יש! הידד!
חוכמות ילדים!
השאלה היא האם זה לוקח יותר זמן להבריא אם לוקחים אקמול. אם זה בכל מקרה אותו זמן – אני מעדיפה, אפילו אם זה רק לכמה שעות ביום, לבלות אותו בנעימים, מאפשר בשכיבה במיטה ומניית כל הדרכים האפשריות להיפתר מהחלקים הכואבים השונים בגוף.
אכן, הידד!
"הכלים נשטפים", וכן המקום להמשיך את משחק המילים מהפיסקה הקודמת, "הן צולחות את הר הצלחות בהצלחה".
תיזהרי, בקצב הזה יהיה לנו קשה לאחל לך רפואה שלמה בלב שלם, אם זה מגביר את תפוקת הפוסטים.
פעם כשהייתי חולה וזה נורא עיצבן אותי חברה שלי אמרה לי שכנראה זה מה שהגוף שלי צריך..
אז כנראה שאת גם היית זקוקה להפסקה מכל עבודות הבית ..יכול להיות שבית מלון היה יכול להיות יותר כיף אבל גם שפעת עוזרת לנוח…
תרגישי טוב מהר!
🙂